ידיד נפש⚡
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/67/ad/67ad68776b34f13b10154ac92190047bc8274410fa5e0bf4c84c718f574c34a5)
#### **בן עשרים יושב סנדק בברית של תאומים | מרגש ומטלטל🥹**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
היה זה הרגע המרגש והמטלטל בחיי. אני מוצא את עצמי - בחור בן עשרים - בשעת בוקר מוקדמת באולם ‘היכל דוד‘ בירושלים, יושב על הכיסא של אליהו הנביא ומכובד בסנדקאות. היה זה רגע מביך מצד אחד, אך מצד שני רגע שבו התפארתי ומילאתי את עצמי בגאוות יחידה על העוצמה שהייתה לי ברגע של ניסיון קשה ומר מנשוא.
הכל התחיל מיד לאחר חג הסוכות בשנת תשפ“ה. בימי בין הזמנים בואכה תחילת זמן חורף, יצאנו קבוצה של חברים מהישיבה לטיול בצפון הארץ. קבענו שנסדר את הלו“ז של היציאה בדרך כזו שנספיק להתפלל תפילת מנחה בציון הקדוש של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו.
זה היה חלק מהחוויה הרוחנית שלנו. לשלב בין המסלולים רגעים קטנים אך גדולים של רוחניות. לעיתים היה זה לימוד בבית מדרש סמוך, ולעיתים היה זה סיבוב של תפילה בקברות הצדיקים הרבים הפרוסים ברחבי הצפון.
הפעם, כאמור, בחרנו בקבר הרשב“י במירון. הגענו למקום מותשים ועייפים אחרי שגמענו מסלולי הליכה מאתגרים במיוחד בנחל זוויתן ובג‘ילבון.
הגענו לשם רעבים וצמאים. לאחר שטעמנו מהאוכל שהוצע לרבים במקום, נחנו מעט בחצר הציון ולאחר מכן נכנסו להתפלל מנחה ברוב פאר והדר.
נכנסו לאחד מהתאים הממוקמים מאחורי הציון. באותו רגע בדיוק התחילו תפילת מנחה, כאילו חיכו רק לנו שנגיע. והגענו.
תפסתי לעצמי מקום בצידו של בית הכנסת בסמיכות לחלון שפונה לצד. מאחוריי ישב יהודי בסביבות גיל הארבעים. שנעמדנו להתפלל הוא פתח את החלון כדי שיכנס אוויר למקום שהיה חסר-חמצן.
אני מסיים את התפילה ולפתע אני שומע צעקות. ”חצוף מחוצף. מי אתה שאתה פותח את החלון? לך תתפלל ב...“ וכאן הוא הזכיר קהילה מסוימת שנמצאת באזור הצפון. הצעקות המשיכו ולרגע לא הבנתי למי הם מכוונות. עד שהסתובבתי אחורנית לבדוק מה קורה.
שאני מסתובב אני מבחין באותו אדם עטור בזקן, מביט עליי במבט שאמר הכל. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אבל הוא המשיך לצעוק בקולי קולות: ”תסגור את החלון חצוף. אל תשחק אותה כאילו אתה לא שומע מה שאמרתי לך. נו תסגור. ותזהר לפתוח שוב פעם את החלון“.
הבנתי שהוא צועק עליי. הבנתי שהוא חושד בי שאני פתחתי את החלון. אבל גם ידעתי שהוא טועה ובגדול. החלון לא נפתח על ידי אלא על ידי אותו אדם שישב מאחוריי. שהוא מצידו מבחין בכל המתרחש ובחר לשתוק. הוא אפילו לא חשב להתערב לרגע במופע המביש שמתרחש לנגד עיניו ושהוא בעצם אחראי לו.
פניי החווירו ונצבעו באדום. חיפשתי להיכן לברוח, אבל זה לא היה רלוונטי - הדלת הייתה ממש רחוקה. עשרות המתפללים ניסו להתערב, אך לשווא. הצעקות המשיכו ועלו לטונים גבוהים.
לרגע עלתה לי מחשבה להסגיר את היהודי שישב מאחורי על כך שהוא אשם בפתיחת החלון, וכי לי אין כל קשר לחלון הזה. הבנתי שאם אני יעשה את זה הלהבות רק יעלו שלב ויתרחבו יותר מידי. בליבי גם חסתי על המקום הקדוש ועל המעמד הקדוש - תפילת מנחה.
למרות כל הקושי שהיה לי בחרתי לשתוק. קיבלתי על עצמי לא להשיב ולו מילה אחת. ויותר מזה - בחרתי לסגור את החלון לאלתר כאילו אני הוא האשם בחלון הזה שנפתח.
לאחר שסגרתי את החלון הוא נרגע וחזר למקומו. הבושה עדיין רבצה עליי. התביישתי להסתובב אחורה, או יותר מדויק פחדתי להסתובב אחורה - שלא לפגוש שוב את המבטים המאיימים של אותו אחד שבחר לצלוב אותי קבל עם ועדה.
החזן סיים את חזרת הש“ץ והתחיל קדיש. ואז שוב פעם אני שומע צעקות וצרחות. הפעם חשבתי שאולי מישהו אחר נפל קורבן לצעקות שלו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני שוב פעם עומד ברגע המביש הזה.
הוא שוב פעם צועק עליי ומבייש אותי לעיני עשרות אנשים.
התברר לי באותו רגע שהאדון מאחוריי בחר לא להתייחס לצעקות הראשונות, והחליט לפתוח שוב פעם את החלון בצורה מתוחכמת ושקטה שאני בקושי רב שמתי לב לכך. הפתיחה הזו, מסתבר, עוררה שוב פעם את הצעקות.
בפעם השנייה אני מסתובב לעברו. ”אתה לא מבין פעם אחת. אתה רשע מרושע. קר לאנשים. תסגור מיד את החלון ואני לא רוצה לחזור על זה עוד פעם. תתבייש לך. מי אתה בכלל? אתה לא אחראי כאן על כלום!“, אמר לי.
הלב שלי התכווץ מבפנים, יותר מהפעם הקודמת. הפעם, אמרתי לעצמי, אני חייב להעמיד אותו במקום ולו רק כדי להוציא את האמת לאור. אבל אז שוב פעם מילאתי את עצמי כוח וגבורה - שאיני יודע מהיכן הם הגיעו עד היום - ובחרתי לשתוק בפעם השנייה.
המתפללים והחברים שלי ניסו גם הם להתערב ולעצור את הצעקות - אך ללא הצלחה. לא היה עם מי לדבר. שוב פעם הסתובבתי לחלון וסגרתי אותו.
הסתובבתי ליהודי שישב מאחורי שבינתיים הספיק לברוח. בלב שלי רציתי לראות אותו בעיניים ולומר לו: איפה הלב שלך? אתה ראית אותי ברגע הכי קשה - רגע שבו משפילים אותי ושופכים את דמי לעיני כל ישראל, וכל זה בגלל פעולה שאתה החלטת לעשות וחזרת לעשות אותה שוב.
פעמיים הוא פגע בי. פעמיים שתקתי.
לאחר סיום התפילה, שמתי את פעמיי החוצה דרך דלת צדדית. בדרכי אליה עשרות זוגות עיניים היו עליי. לא ידעתי איפה להשים את עצמי. המשכתי בדרכי עד שמישהו נגע לי בגב ועצר אותי.
”שלא תחשוב“, הוא אומר לי. ”ישבתי בשורה הסופית וראיתי את כל מה שקרה. ניסיתי להתערב אבל מה נעשה שהצעקות היו חזקות ממני. תדע לך שזה הרגע המסוגל ביותר, רגע גדול שחכמינו העידו עליו שאדם שעובר ביזיונות ובוחר לשתוק, באותם רגעים הוא האדם הקרוב ביותר לבורא עולם, לכסא הכבוד.
”חכמינו ז“ל אמרו: ”הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר: ”ואוהביו בצאת השמש בגבורתו“. ומבאר הדעת זקנים שהשמש שמעה את העלבונות ושתקה - לכן נהפכה להיות גדולה והירח נותר קטן.
”אתה עכשיו יכול לחולל ניסים ונפלאות!“, הוא אמר לי בהתלהבות רבה, שאני זוכר אותה עד היום. ”בבקשה ממך, אני רוצה שתיתן לי את הרגע המסוגל הזה; אני נשוי שבע שנים ולא נפקדתי בילדים. אני ורעייתי מתמודדים עם קושי גדול מאוד בחיי היום יום. תברך אותי שאזכה עוד השנה לחבוק ילד“, אמר לי בהתרגשות רבה שחדרה גם אליי.
שאלתי אותו לשמו ושם רעייתו וברכתי אותו מעומק הלב, תוך כדי שאני אומר לו בצחוק: ”התבזתי ושתקתי פעמיים. לך תדע אולי יהיו לך תאומים“...
בתוך כל הרגש נכנס מעט חיוך על הפנים. ”לך תדע“, השיב לי באותו רגע.
לפני שנפרדנו שתפנו אחד את השני על הישיבה שאני לומד בה ועל הכולל שהוא לומד בו, ונפרדנו בחיבוק.
- - -
באחד משעות הצהריים של שלהי חודש אלול חברי נכנס לחדרי וחיפש אותי בדחיפות. ”יש מישהו בכניסה לישיבה שמחפש אותך דחוף! הוא ביקש שתרד כמה שיותר מהר!“. לא הבנתי מי יכול לקרוא לי בדחיפות. אם זה מישהו שאני מכיר - לבטח הייתי מקבל שיחת טלפון מקדימה.
לא היה זמן למחשבות. התארגנתי מהר וירדתי לפתח הישיבה. מזווית עיניי זיהיתי את האברך שפגש בי במירון. אני מתקרב בצעדים כבדים לעברו - והוא בלי להוציא מילה מפיו, הפשיל מעט את שרוולי חליפתו ואמר לי: ”תראה - זה בזכותך“.
הוא הצביע לי על הצמיד המוכר של בית חולים ”שערי צדק - מחלקת יולדות“.
הבנתי מיד במה מדובר. הבאתי לו חיבוק ופרצתי בבכי. הזדהתי עם ההתרגשות שלו משל מדובר בי עצמי.
”לפני כמה שעות ברוך השם זכינו ואשתי ילדה תאומים בנים! יצאתי מבית החולים ובחרתי להגיע אליך ראשון לספר לך על זה. וחוץ מזה אני רוצה שאתה תהיה הסנדק של אחד הבנים. אני רוצה שהילדים שלי יצאו כמוך. שידעו להתגבר על היצר ולעמוד איתן גם ברגעים קשים.
איחלתי לו מזל טוב והחלפנו טלפונים. נפרדתי ממנו ומיד עליתי לחדר של אחד הרבנים מהישיבה שאני מתייעץ איתו וסיפרתי לו את הסיפור.
לאחר מכן שתפתי אותו שאני מתבייש ומרגיש לא ראוי לשבת סנדק בגיל כה צעיר. אבל הרב שלי שכנע אותי ודרש ממני לא לוותר כי זו זכות גדולה שלא כדאי לפספס.
הגעתי לברית לבוש בבגדי שבת מכובדים. פילסתי את דרכי בין המשתתפים ונכנסתי פנימה. האבא נטל את המיקרופון, לקח אותי לאמצע האולם וסיפר את הסיפור כפי שאירע.
”הוא עבר פעמיים את הביזיונות הכי גדולים שיכולים להיות לאדם והוא בחר לשתוק. בזכות אותם שתיקות זכינו לחבוק תאומים“, סיפר בהתרגשות שכל הקהל מחה דמעה מעיניו.
לאחר מכן התחיל הברית. כשאני מוצא את עצמי בגיל העשרים לחיי יושב על כס הסנדקאות. הוא בחר לקרוא לילדיו: אריה ויהושע. והוא הסביר גם את הסיבה לשמות הללו.
לילד אחד הוא קרא אריה - על שם אותה עוצמה שהתגלתה באותם רגעים במירון. ולילד השני הוא קרא יהושע - מלשון ישועה. ישועה שנולדה מתוך אותה התגברות.
אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי - לכל אותם אלו שעוברים ביזיונות הן קטנים והן גדולים. שתדעו לכם שזכיתם. זכיתם שברגעים הכי נמוכים שלכם - האהבה והקרבה שלכם לבורא עולם היא גדולה לאין ערך.
אל תמהרו להגיב. תחשבו על זה שברגעים האלה ממש אתם יכולים להגשים כל משאלת לב שתחפצו, ובעיקר יהיה לכם את הזכות המיוחדת הזו לחלק ישועות עבור אותם אנשים שכל כך זקוקים לשתיקה שלכם.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
#### **בן עשרים יושב סנדק בברית של תאומים | מרגש ומטלטל🥹**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
היה זה הרגע המרגש והמטלטל בחיי. אני מוצא את עצמי - בחור בן עשרים - בשעת בוקר מוקדמת באולם ‘היכל דוד‘ בירושלים, יושב על הכיסא של אליהו הנביא ומכובד בסנדקאות. היה זה רגע מביך מצד אחד, אך מצד שני רגע שבו התפארתי ומילאתי את עצמי בגאוות יחידה על העוצמה שהייתה לי ברגע של ניסיון קשה ומר מנשוא.
הכל התחיל מיד לאחר חג הסוכות בשנת תשפ“ה. בימי בין הזמנים בואכה תחילת זמן חורף, יצאנו קבוצה של חברים מהישיבה לטיול בצפון הארץ. קבענו שנסדר את הלו“ז של היציאה בדרך כזו שנספיק להתפלל תפילת מנחה בציון הקדוש של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו.
זה היה חלק מהחוויה הרוחנית שלנו. לשלב בין המסלולים רגעים קטנים אך גדולים של רוחניות. לעיתים היה זה לימוד בבית מדרש סמוך, ולעיתים היה זה סיבוב של תפילה בקברות הצדיקים הרבים הפרוסים ברחבי הצפון.
הפעם, כאמור, בחרנו בקבר הרשב“י במירון. הגענו למקום מותשים ועייפים אחרי שגמענו מסלולי הליכה מאתגרים במיוחד בנחל זוויתן ובג‘ילבון.
הגענו לשם רעבים וצמאים. לאחר שטעמנו מהאוכל שהוצע לרבים במקום, נחנו מעט בחצר הציון ולאחר מכן נכנסו להתפלל מנחה ברוב פאר והדר.
נכנסו לאחד מהתאים הממוקמים מאחורי הציון. באותו רגע בדיוק התחילו תפילת מנחה, כאילו חיכו רק לנו שנגיע. והגענו.
תפסתי לעצמי מקום בצידו של בית הכנסת בסמיכות לחלון שפונה לצד. מאחוריי ישב יהודי בסביבות גיל הארבעים. שנעמדנו להתפלל הוא פתח את החלון כדי שיכנס אוויר למקום שהיה חסר-חמצן.
אני מסיים את התפילה ולפתע אני שומע צעקות. ”חצוף מחוצף. מי אתה שאתה פותח את החלון? לך תתפלל ב...“ וכאן הוא הזכיר קהילה מסוימת שנמצאת באזור הצפון. הצעקות המשיכו ולרגע לא הבנתי למי הם מכוונות. עד שהסתובבתי אחורנית לבדוק מה קורה.
שאני מסתובב אני מבחין באותו אדם עטור בזקן, מביט עליי במבט שאמר הכל. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אבל הוא המשיך לצעוק בקולי קולות: ”תסגור את החלון חצוף. אל תשחק אותה כאילו אתה לא שומע מה שאמרתי לך. נו תסגור. ותזהר לפתוח שוב פעם את החלון“.
הבנתי שהוא צועק עליי. הבנתי שהוא חושד בי שאני פתחתי את החלון. אבל גם ידעתי שהוא טועה ובגדול. החלון לא נפתח על ידי אלא על ידי אותו אדם שישב מאחוריי. שהוא מצידו מבחין בכל המתרחש ובחר לשתוק. הוא אפילו לא חשב להתערב לרגע במופע המביש שמתרחש לנגד עיניו ושהוא בעצם אחראי לו.
פניי החווירו ונצבעו באדום. חיפשתי להיכן לברוח, אבל זה לא היה רלוונטי - הדלת הייתה ממש רחוקה. עשרות המתפללים ניסו להתערב, אך לשווא. הצעקות המשיכו ועלו לטונים גבוהים.
לרגע עלתה לי מחשבה להסגיר את היהודי שישב מאחורי על כך שהוא אשם בפתיחת החלון, וכי לי אין כל קשר לחלון הזה. הבנתי שאם אני יעשה את זה הלהבות רק יעלו שלב ויתרחבו יותר מידי. בליבי גם חסתי על המקום הקדוש ועל המעמד הקדוש - תפילת מנחה.
למרות כל הקושי שהיה לי בחרתי לשתוק. קיבלתי על עצמי לא להשיב ולו מילה אחת. ויותר מזה - בחרתי לסגור את החלון לאלתר כאילו אני הוא האשם בחלון הזה שנפתח.
לאחר שסגרתי את החלון הוא נרגע וחזר למקומו. הבושה עדיין רבצה עליי. התביישתי להסתובב אחורה, או יותר מדויק פחדתי להסתובב אחורה - שלא לפגוש שוב את המבטים המאיימים של אותו אחד שבחר לצלוב אותי קבל עם ועדה.
החזן סיים את חזרת הש“ץ והתחיל קדיש. ואז שוב פעם אני שומע צעקות וצרחות. הפעם חשבתי שאולי מישהו אחר נפל קורבן לצעקות שלו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני שוב פעם עומד ברגע המביש הזה.
הוא שוב פעם צועק עליי ומבייש אותי לעיני עשרות אנשים.
התברר לי באותו רגע שהאדון מאחוריי בחר לא להתייחס לצעקות הראשונות, והחליט לפתוח שוב פעם את החלון בצורה מתוחכמת ושקטה שאני בקושי רב שמתי לב לכך. הפתיחה הזו, מסתבר, עוררה שוב פעם את הצעקות.
בפעם השנייה אני מסתובב לעברו. ”אתה לא מבין פעם אחת. אתה רשע מרושע. קר לאנשים. תסגור מיד את החלון ואני לא רוצה לחזור על זה עוד פעם. תתבייש לך. מי אתה בכלל? אתה לא אחראי כאן על כלום!“, אמר לי.
הלב שלי התכווץ מבפנים, יותר מהפעם הקודמת. הפעם, אמרתי לעצמי, אני חייב להעמיד אותו במקום ולו רק כדי להוציא את האמת לאור. אבל אז שוב פעם מילאתי את עצמי כוח וגבורה - שאיני יודע מהיכן הם הגיעו עד היום - ובחרתי לשתוק בפעם השנייה.
המתפללים והחברים שלי ניסו גם הם להתערב ולעצור את הצעקות - אך ללא הצלחה. לא היה עם מי לדבר. שוב פעם הסתובבתי לחלון וסגרתי אותו.
הסתובבתי ליהודי שישב מאחורי שבינתיים הספיק לברוח. בלב שלי רציתי לראות אותו בעיניים ולומר לו: איפה הלב שלך? אתה ראית אותי ברגע הכי קשה - רגע שבו משפילים אותי ושופכים את דמי לעיני כל ישראל, וכל זה בגלל פעולה שאתה החלטת לעשות וחזרת לעשות אותה שוב.
פעמיים הוא פגע בי. פעמיים שתקתי.
לאחר סיום התפילה, שמתי את פעמיי החוצה דרך דלת צדדית. בדרכי אליה עשרות זוגות עיניים היו עליי. לא ידעתי איפה להשים את עצמי. המשכתי בדרכי עד שמישהו נגע לי בגב ועצר אותי.
”שלא תחשוב“, הוא אומר לי. ”ישבתי בשורה הסופית וראיתי את כל מה שקרה. ניסיתי להתערב אבל מה נעשה שהצעקות היו חזקות ממני. תדע לך שזה הרגע המסוגל ביותר, רגע גדול שחכמינו העידו עליו שאדם שעובר ביזיונות ובוחר לשתוק, באותם רגעים הוא האדם הקרוב ביותר לבורא עולם, לכסא הכבוד.
”חכמינו ז“ל אמרו: ”הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר: ”ואוהביו בצאת השמש בגבורתו“. ומבאר הדעת זקנים שהשמש שמעה את העלבונות ושתקה - לכן נהפכה להיות גדולה והירח נותר קטן.
”אתה עכשיו יכול לחולל ניסים ונפלאות!“, הוא אמר לי בהתלהבות רבה, שאני זוכר אותה עד היום. ”בבקשה ממך, אני רוצה שתיתן לי את הרגע המסוגל הזה; אני נשוי שבע שנים ולא נפקדתי בילדים. אני ורעייתי מתמודדים עם קושי גדול מאוד בחיי היום יום. תברך אותי שאזכה עוד השנה לחבוק ילד“, אמר לי בהתרגשות רבה שחדרה גם אליי.
שאלתי אותו לשמו ושם רעייתו וברכתי אותו מעומק הלב, תוך כדי שאני אומר לו בצחוק: ”התבזתי ושתקתי פעמיים. לך תדע אולי יהיו לך תאומים“...
בתוך כל הרגש נכנס מעט חיוך על הפנים. ”לך תדע“, השיב לי באותו רגע.
לפני שנפרדנו שתפנו אחד את השני על הישיבה שאני לומד בה ועל הכולל שהוא לומד בו, ונפרדנו בחיבוק.
- - -
באחד משעות הצהריים של שלהי חודש אלול חברי נכנס לחדרי וחיפש אותי בדחיפות. ”יש מישהו בכניסה לישיבה שמחפש אותך דחוף! הוא ביקש שתרד כמה שיותר מהר!“. לא הבנתי מי יכול לקרוא לי בדחיפות. אם זה מישהו שאני מכיר - לבטח הייתי מקבל שיחת טלפון מקדימה.
לא היה זמן למחשבות. התארגנתי מהר וירדתי לפתח הישיבה. מזווית עיניי זיהיתי את האברך שפגש בי במירון. אני מתקרב בצעדים כבדים לעברו - והוא בלי להוציא מילה מפיו, הפשיל מעט את שרוולי חליפתו ואמר לי: ”תראה - זה בזכותך“.
הוא הצביע לי על הצמיד המוכר של בית חולים ”שערי צדק - מחלקת יולדות“.
הבנתי מיד במה מדובר. הבאתי לו חיבוק ופרצתי בבכי. הזדהתי עם ההתרגשות שלו משל מדובר בי עצמי.
”לפני כמה שעות ברוך השם זכינו ואשתי ילדה תאומים בנים! יצאתי מבית החולים ובחרתי להגיע אליך ראשון לספר לך על זה. וחוץ מזה אני רוצה שאתה תהיה הסנדק של אחד הבנים. אני רוצה שהילדים שלי יצאו כמוך. שידעו להתגבר על היצר ולעמוד איתן גם ברגעים קשים.
איחלתי לו מזל טוב והחלפנו טלפונים. נפרדתי ממנו ומיד עליתי לחדר של אחד הרבנים מהישיבה שאני מתייעץ איתו וסיפרתי לו את הסיפור.
לאחר מכן שתפתי אותו שאני מתבייש ומרגיש לא ראוי לשבת סנדק בגיל כה צעיר. אבל הרב שלי שכנע אותי ודרש ממני לא לוותר כי זו זכות גדולה שלא כדאי לפספס.
הגעתי לברית לבוש בבגדי שבת מכובדים. פילסתי את דרכי בין המשתתפים ונכנסתי פנימה. האבא נטל את המיקרופון, לקח אותי לאמצע האולם וסיפר את הסיפור כפי שאירע.
”הוא עבר פעמיים את הביזיונות הכי גדולים שיכולים להיות לאדם והוא בחר לשתוק. בזכות אותם שתיקות זכינו לחבוק תאומים“, סיפר בהתרגשות שכל הקהל מחה דמעה מעיניו.
לאחר מכן התחיל הברית. כשאני מוצא את עצמי בגיל העשרים לחיי יושב על כס הסנדקאות. הוא בחר לקרוא לילדיו: אריה ויהושע. והוא הסביר גם את הסיבה לשמות הללו.
לילד אחד הוא קרא אריה - על שם אותה עוצמה שהתגלתה באותם רגעים במירון. ולילד השני הוא קרא יהושע - מלשון ישועה. ישועה שנולדה מתוך אותה התגברות.
אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי - לכל אותם אלו שעוברים ביזיונות הן קטנים והן גדולים. שתדעו לכם שזכיתם. זכיתם שברגעים הכי נמוכים שלכם - האהבה והקרבה שלכם לבורא עולם היא גדולה לאין ערך.
אל תמהרו להגיב. תחשבו על זה שברגעים האלה ממש אתם יכולים להגשים כל משאלת לב שתחפצו, ובעיקר יהיה לכם את הזכות המיוחדת הזו לחלק ישועות עבור אותם אנשים שכל כך זקוקים לשתיקה שלכם.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>