ידיד נפש⚡
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/10/24/1024bc7f90aad03f5ba9066f0b29fa5c01cb5514f4240ca48fc900c53748ee74)
#### **"מעולם הדלת לא הייתה סגורה בפניך, ילד שלי"🥲**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
אם הייתי רוצה להגדיר את החיים שהיו לי בתור ילד - הייתי מצביע על ההגדרה של 'רכבת הרים'. הייתי אז בחור בישיבה קטנה, אבל המחשבות והלב שלי היו ממני והלאה. כל לילה, הייתי חוזר הביתה בשעה ארבע לפנות בוקר. הייתי נכנס בשקט, החולצה זרוקה מעל המכנסיים, וריח חריף של סיגריות נודף ממני. ידעתי שההורים שלי יושבים בחדר שלהם, ערים, וממתינים לי בכיליון עיניים ובעיקר עם כרית ספוגה בדמעות.
הם ניסו לחייג אליי עשרות פעמים בכל לילה. הייתי מתעלם מהשיחות הללו, והם היו נהפכות לשיחות שלא נענו, או שהייתי עונה בעצבים ובזלזול: "תשחררו אותי, אני לא חייב לכם כלום!". ההורים שלי היו חצי מיואשים. הם ראו איך הבן שלהם - הילד שאותו גידלו באהבה ופיללו שיהיה בן תורה - הולך ומתרחק, מעביר את הלילות ברחובות במקום לישון כמו בן אדם ולהתכונן לבוקר חדש שאמור להתחיל בתלמוד תורה.
וכמו בבית, כך היה גם בישיבה. בלילות שהייתי אמור לישון בפנימייה, הייתי מוותר על המיטה ויוצא לשוטט בחוץ, במקומות שאיש לא ידע מה הייתי עושה שם. הצוות בישיבה ניסה לקרוא לי שוב ושוב, בניסיון להבין מה עובר עליי. בכל פעם ידעתי למכור להם תירוץ אחר; פעם חתונה, פעם אירוע משפחתי, פעם חולי. אבל הם לא היו מוותרים לי. הם הבינו שמשהו לא תקין מתחולל מול העיניים שלהם, ואחרי כמה פעמים נפלה ההחלטה: העיפו אותי מהישיבה לצמיתות.
כשנזרקתי מהישיבה, הרחוב עשה לי קבלת פנים... נקודת המפגש הקבועה שלנו הייתה בגן 'הקיסר'. שם הייתי פוגש את החבר'ה מהרחוב. היינו יושבים על הברזלים ועושים בלאגן בכל השכונה.
ואתם בטח יודעים מה קורה מתי שילד מחפש קרבה ואהבה, הוא חוטף אותה ממי שרק נותן לו. שם, החברים לא העירו לי על הלבוש או על התספורת, הם לא צחקו על העיניים הפוזלות שלי, והם בעיקר סיפקו לי תחושה של חמימות שלא מצאתי או הרגשתי באף מקום אחר. החבורה הזו הלכה וגדלה...
ההורים שלי לא ידעו נפשם מרוב צער. אבא שלי היה אומר לאמא בכאב: "מוטב לי שלא אדע איפה הוא, מאשר לשכב במיטה בכל לילה ולחכות בחרדה לראות באיזה מצב הוא חוזר לבית". הוא גם פחד על שאר הילדים בבית, שלא יידבקו בדרך הזאת. ואני? הייתי אטום להקשיב. כשניסו לדבר איתי, הייתי מסנן בחצי קור חצי כעס: "זו בעיה שלכם שאתם לוקחים ללב. תקבלו אותי איך שאני".
עד שהגיע הלילה ששינה את הכל.
חזרתי הביתה לפנות בוקר כהרגלי, ניגשתי לפתוח את הידית - והדלת הייתה נעולה הרמטית. חיפשתי את המפתח בארון החשמל, אבל הוא לא היה שם. הבית היה סגור מכל הכיוונים. עמדתי בחוץ, באמצע הלילה, בלי שאני יכול להכנס לבית שלי. לבית של אבא ואמא שלי. בהתחלה חשבתי שאולי הם שכחו להשאיר מפתח, אבל אחרי שניסיתי להתקשר וההורים שלי לא ענו, הרמתי ידיים. הרגשתי שהם בכוונה השאירו אותי בחוץ. הרגשתי שבור ומרוסק, וצעדתי לעבר בית הכנסת השכונתי. עליתי לעזרת הנשים ונרדמתי שם על הספסל מרוב עייפות ולאחר בכי ארוך.
בשעות בוקר התעוררתי מקולות של אנשים. מניין הנץ המפורסם בבית הכנסת בדיוק הסתיים, והחל השיעור היומי של ר' שמואל כהן. עמדתי שם בעזרת הנשים, עייף נפשית ופיזית, והחלטתי להקשיב כמה דקות לפני שאני נעלם מפה.
באותו בוקר ר' שמואל דיבר על פרשת קורח. הוא דיבר על הנושא של התחברות לחברים, והסביר נקודה שנגעה לי בלב: הוא אמר שכשחיבור בין חברים מבוסס רק על דברים רעים - זה חיבור שברגע אחד יכול להגמר, כי אין שם אהבה אמיתית. הוא הרחיב על המעלה של אדם שמסוגל לעזוב את הרוע והשקר שברחובות ולהתחבר לקדושה, לטוב שיש לעולם להציעץ
שמעתי את המילים, הם עשו לי משהו אבל המשכתי הלאה בחיי. בלילה, כרגיל, הגעתי לגן 'הקיסר' ופגשתי שם את החברים. איך שהתקרבתי אליהם, אחד החברים שקראו לו יהודה, צעק עליי מול כולם: "איזה חפרן אתה! מה אתה נדחף לנו פה כל יום? אנחנו בכלל לא רוצים אותך פה, תפסיק לחפור לנו ותרד לנו מהווריד!"
הדברים שלו נכנסו לי כמו סכין ישר בלב. נפגעתי עד עמקי נשמתי. פתאום המילים של ר' שמואל מהבוקר הדהדו לי בראש: החיבור הזה לא אמיתי. רחוק משם.
הסתובבתי וברחתי משם בדמעות לכיוון הבית שלי. קיוויתי שאולי הלילה הבית יהיה פתוח. הגעתי, אבל הבית שוב היה נעול, דפקתי שוב ושוב. וגם הפעם הם לא נענו. ישבתי על הספסל בכניסה לבניין, ובכיתי את חיי. התחלתי לחשוב על הטוב שיש במשפחה היקרה שלי. ישבתי שם כמעט שעה, עד שראיתי את הרכב של ההורים שלי נכנס לחניה - ואז התברר לי שהם בכלל חזרו מאירוע משפחתי מהצפון.
איך שאמא שלי יצאה מהרכב וראתה אותי יושב על הספסל ובוכה, היא רצה אליי במהירות וחיבקה אותי חזק.
"סליחה אמא", פלטתי בקול חנוק מבכי. "תמיד חשבתי שהשטויות שאני עושה בחוץ נותנות לי סיפוק, עד שהיום גיליתי שבכלל זה לא היה סיפוק אמיתי".
אמא שלי פרצה בבכי יחד איתי. היא חיבקה אותי ואמרה: "מנחם שלי, אנחנו אוהבים אותך ולא ויתרנו עליך לרגע. גם לא לשניה. תדע לך שבכל לילה שהיינו במיטה, בכינו דמעות שליש. לא ידענו מה עובר על הילד הטהור שלנו".
אז היא גילתה לי משהו שהפיל אותי: היא סיפרה לי שאבא הלך להתברך אצל אחד מצדיקי הדור בגלל המצב שלי. הרב שמע מאבא על כך שהוא יזם את השיעור היומי בבית הכנסת אחרי הנץ, ואמר לו: "זכות התורה של זיכוי הרבים שאתה עושה, היא זו שתחזיר את מנחם לדרך המלך!".
ומה היה באותו לילה עם הדלת הנעולה? אמא הסבירה שבלילה הקודם היו גניבות בשכונה, ולכן אבא נעל את הבית לגמרי, וחלילה לא בגלל שרצו לזרוק אותי. ואז הבנתי בצורה חד משמעית: ההורים שלי מעולם לא ויתרו עליי. הם נלחמו עליי. הם נלחמו בשבילי גם בתפילות וגם בדמעות.
כבר באותו הלילה עשיתי שינוי מקצה לקצה. דיברתי עם אבא, וקבענו חברותא קבועה בכולל. למחרת בבוקר, אחרי מניין הנץ והשיעור של ר' שמואל, אבא ואני צעדנו יחד הביתה לארוחת בוקר, ומשם הלכנו ללמוד מסכת סוכה.
הימים חלפו, והרגשתי שהתחלתי שוב להתחבר למושג הזה שנקרא לימוד תורה הרגשתי את הנשמה שלי חוזרת אליי. נבחנתי לישיבה גדולה מוכרת וברוך השם גם התקבלתי. נכנסתי אליה עם כל הכוח והרצינות. ואת כל העבר השארתי ברחוב, אולי בגינת קיסר. בינתיים, הפכתי לבחור קרוב מאוד לראש הישיבה, ובהמשך אף למדנו ביחד חברותא
שיצאתי לשידוכים, הראש ישיבה שלי הציע לי את הבת שלו בחורה איכותית וצדיקה. וזכיתי להקים בית נאמן וכשר בישראל מתוך שמחה ושקידה בתורה.
לפני כמה שבועות, צעדתי עם אשתי בשעת לילה מאוחרת, ועברנו ליד גן 'הקיסר'. הסתכלתי על הספסלים שם וראיתי את יהודה, החבר לשעבר שצעק עליי מול כולם. הוא רואה אותי ולא מאמין: מולו עמד בן תורה, עם כובע וחליפה שעד לפני רגע היה כמוהו.
"מנחם, איך עשית את זה? איך חזרת להיות 'דוס'?"
ואז סיפרתי לו על אותו בוקר שבו שמעתי את השיעור, ועל הלילה שבו הוא צעק עליי שאני יושב להם על הווריד. "נפגעתי ממך באותו לילה", אמרתי לו, "ולכן גם בחרתי לתפוס מרחק. והיום אתה גם רואה שהמרחק הזה הוא בדיוק מה שקירב אותי חזרה מדרך גן קיסר, לדרך המלך".
הוא הסתכל עליי בעיניים המומות ואמר לי: "אני לא מאמין... אמרתי לך את זה בצחוק... בכלל לא התכוונתי לפגוע בך". חייכתי לו מהלב ואמרתי לו תודה. באמת מגיעה לו תודה על המילים שגרמו לי להבין את החיים בצורה אמיתית, על הדמעות של אמא, על הזכות שהייתה לאבא, ובעיקר על בורא עולם שאף פעם לא וויתר עליי, ונתן לי את הפתח של האור הזה שמאיר אותי עד היום הזה.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
#### **"מעולם הדלת לא הייתה סגורה בפניך, ילד שלי"🥲**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
אם הייתי רוצה להגדיר את החיים שהיו לי בתור ילד - הייתי מצביע על ההגדרה של 'רכבת הרים'. הייתי אז בחור בישיבה קטנה, אבל המחשבות והלב שלי היו ממני והלאה. כל לילה, הייתי חוזר הביתה בשעה ארבע לפנות בוקר. הייתי נכנס בשקט, החולצה זרוקה מעל המכנסיים, וריח חריף של סיגריות נודף ממני. ידעתי שההורים שלי יושבים בחדר שלהם, ערים, וממתינים לי בכיליון עיניים ובעיקר עם כרית ספוגה בדמעות.
הם ניסו לחייג אליי עשרות פעמים בכל לילה. הייתי מתעלם מהשיחות הללו, והם היו נהפכות לשיחות שלא נענו, או שהייתי עונה בעצבים ובזלזול: "תשחררו אותי, אני לא חייב לכם כלום!". ההורים שלי היו חצי מיואשים. הם ראו איך הבן שלהם - הילד שאותו גידלו באהבה ופיללו שיהיה בן תורה - הולך ומתרחק, מעביר את הלילות ברחובות במקום לישון כמו בן אדם ולהתכונן לבוקר חדש שאמור להתחיל בתלמוד תורה.
וכמו בבית, כך היה גם בישיבה. בלילות שהייתי אמור לישון בפנימייה, הייתי מוותר על המיטה ויוצא לשוטט בחוץ, במקומות שאיש לא ידע מה הייתי עושה שם. הצוות בישיבה ניסה לקרוא לי שוב ושוב, בניסיון להבין מה עובר עליי. בכל פעם ידעתי למכור להם תירוץ אחר; פעם חתונה, פעם אירוע משפחתי, פעם חולי. אבל הם לא היו מוותרים לי. הם הבינו שמשהו לא תקין מתחולל מול העיניים שלהם, ואחרי כמה פעמים נפלה ההחלטה: העיפו אותי מהישיבה לצמיתות.
כשנזרקתי מהישיבה, הרחוב עשה לי קבלת פנים... נקודת המפגש הקבועה שלנו הייתה בגן 'הקיסר'. שם הייתי פוגש את החבר'ה מהרחוב. היינו יושבים על הברזלים ועושים בלאגן בכל השכונה.
ואתם בטח יודעים מה קורה מתי שילד מחפש קרבה ואהבה, הוא חוטף אותה ממי שרק נותן לו. שם, החברים לא העירו לי על הלבוש או על התספורת, הם לא צחקו על העיניים הפוזלות שלי, והם בעיקר סיפקו לי תחושה של חמימות שלא מצאתי או הרגשתי באף מקום אחר. החבורה הזו הלכה וגדלה...
ההורים שלי לא ידעו נפשם מרוב צער. אבא שלי היה אומר לאמא בכאב: "מוטב לי שלא אדע איפה הוא, מאשר לשכב במיטה בכל לילה ולחכות בחרדה לראות באיזה מצב הוא חוזר לבית". הוא גם פחד על שאר הילדים בבית, שלא יידבקו בדרך הזאת. ואני? הייתי אטום להקשיב. כשניסו לדבר איתי, הייתי מסנן בחצי קור חצי כעס: "זו בעיה שלכם שאתם לוקחים ללב. תקבלו אותי איך שאני".
עד שהגיע הלילה ששינה את הכל.
חזרתי הביתה לפנות בוקר כהרגלי, ניגשתי לפתוח את הידית - והדלת הייתה נעולה הרמטית. חיפשתי את המפתח בארון החשמל, אבל הוא לא היה שם. הבית היה סגור מכל הכיוונים. עמדתי בחוץ, באמצע הלילה, בלי שאני יכול להכנס לבית שלי. לבית של אבא ואמא שלי. בהתחלה חשבתי שאולי הם שכחו להשאיר מפתח, אבל אחרי שניסיתי להתקשר וההורים שלי לא ענו, הרמתי ידיים. הרגשתי שהם בכוונה השאירו אותי בחוץ. הרגשתי שבור ומרוסק, וצעדתי לעבר בית הכנסת השכונתי. עליתי לעזרת הנשים ונרדמתי שם על הספסל מרוב עייפות ולאחר בכי ארוך.
בשעות בוקר התעוררתי מקולות של אנשים. מניין הנץ המפורסם בבית הכנסת בדיוק הסתיים, והחל השיעור היומי של ר' שמואל כהן. עמדתי שם בעזרת הנשים, עייף נפשית ופיזית, והחלטתי להקשיב כמה דקות לפני שאני נעלם מפה.
באותו בוקר ר' שמואל דיבר על פרשת קורח. הוא דיבר על הנושא של התחברות לחברים, והסביר נקודה שנגעה לי בלב: הוא אמר שכשחיבור בין חברים מבוסס רק על דברים רעים - זה חיבור שברגע אחד יכול להגמר, כי אין שם אהבה אמיתית. הוא הרחיב על המעלה של אדם שמסוגל לעזוב את הרוע והשקר שברחובות ולהתחבר לקדושה, לטוב שיש לעולם להציעץ
שמעתי את המילים, הם עשו לי משהו אבל המשכתי הלאה בחיי. בלילה, כרגיל, הגעתי לגן 'הקיסר' ופגשתי שם את החברים. איך שהתקרבתי אליהם, אחד החברים שקראו לו יהודה, צעק עליי מול כולם: "איזה חפרן אתה! מה אתה נדחף לנו פה כל יום? אנחנו בכלל לא רוצים אותך פה, תפסיק לחפור לנו ותרד לנו מהווריד!"
הדברים שלו נכנסו לי כמו סכין ישר בלב. נפגעתי עד עמקי נשמתי. פתאום המילים של ר' שמואל מהבוקר הדהדו לי בראש: החיבור הזה לא אמיתי. רחוק משם.
הסתובבתי וברחתי משם בדמעות לכיוון הבית שלי. קיוויתי שאולי הלילה הבית יהיה פתוח. הגעתי, אבל הבית שוב היה נעול, דפקתי שוב ושוב. וגם הפעם הם לא נענו. ישבתי על הספסל בכניסה לבניין, ובכיתי את חיי. התחלתי לחשוב על הטוב שיש במשפחה היקרה שלי. ישבתי שם כמעט שעה, עד שראיתי את הרכב של ההורים שלי נכנס לחניה - ואז התברר לי שהם בכלל חזרו מאירוע משפחתי מהצפון.
איך שאמא שלי יצאה מהרכב וראתה אותי יושב על הספסל ובוכה, היא רצה אליי במהירות וחיבקה אותי חזק.
"סליחה אמא", פלטתי בקול חנוק מבכי. "תמיד חשבתי שהשטויות שאני עושה בחוץ נותנות לי סיפוק, עד שהיום גיליתי שבכלל זה לא היה סיפוק אמיתי".
אמא שלי פרצה בבכי יחד איתי. היא חיבקה אותי ואמרה: "מנחם שלי, אנחנו אוהבים אותך ולא ויתרנו עליך לרגע. גם לא לשניה. תדע לך שבכל לילה שהיינו במיטה, בכינו דמעות שליש. לא ידענו מה עובר על הילד הטהור שלנו".
אז היא גילתה לי משהו שהפיל אותי: היא סיפרה לי שאבא הלך להתברך אצל אחד מצדיקי הדור בגלל המצב שלי. הרב שמע מאבא על כך שהוא יזם את השיעור היומי בבית הכנסת אחרי הנץ, ואמר לו: "זכות התורה של זיכוי הרבים שאתה עושה, היא זו שתחזיר את מנחם לדרך המלך!".
ומה היה באותו לילה עם הדלת הנעולה? אמא הסבירה שבלילה הקודם היו גניבות בשכונה, ולכן אבא נעל את הבית לגמרי, וחלילה לא בגלל שרצו לזרוק אותי. ואז הבנתי בצורה חד משמעית: ההורים שלי מעולם לא ויתרו עליי. הם נלחמו עליי. הם נלחמו בשבילי גם בתפילות וגם בדמעות.
כבר באותו הלילה עשיתי שינוי מקצה לקצה. דיברתי עם אבא, וקבענו חברותא קבועה בכולל. למחרת בבוקר, אחרי מניין הנץ והשיעור של ר' שמואל, אבא ואני צעדנו יחד הביתה לארוחת בוקר, ומשם הלכנו ללמוד מסכת סוכה.
הימים חלפו, והרגשתי שהתחלתי שוב להתחבר למושג הזה שנקרא לימוד תורה הרגשתי את הנשמה שלי חוזרת אליי. נבחנתי לישיבה גדולה מוכרת וברוך השם גם התקבלתי. נכנסתי אליה עם כל הכוח והרצינות. ואת כל העבר השארתי ברחוב, אולי בגינת קיסר. בינתיים, הפכתי לבחור קרוב מאוד לראש הישיבה, ובהמשך אף למדנו ביחד חברותא
שיצאתי לשידוכים, הראש ישיבה שלי הציע לי את הבת שלו בחורה איכותית וצדיקה. וזכיתי להקים בית נאמן וכשר בישראל מתוך שמחה ושקידה בתורה.
לפני כמה שבועות, צעדתי עם אשתי בשעת לילה מאוחרת, ועברנו ליד גן 'הקיסר'. הסתכלתי על הספסלים שם וראיתי את יהודה, החבר לשעבר שצעק עליי מול כולם. הוא רואה אותי ולא מאמין: מולו עמד בן תורה, עם כובע וחליפה שעד לפני רגע היה כמוהו.
"מנחם, איך עשית את זה? איך חזרת להיות 'דוס'?"
ואז סיפרתי לו על אותו בוקר שבו שמעתי את השיעור, ועל הלילה שבו הוא צעק עליי שאני יושב להם על הווריד. "נפגעתי ממך באותו לילה", אמרתי לו, "ולכן גם בחרתי לתפוס מרחק. והיום אתה גם רואה שהמרחק הזה הוא בדיוק מה שקירב אותי חזרה מדרך גן קיסר, לדרך המלך".
הוא הסתכל עליי בעיניים המומות ואמר לי: "אני לא מאמין... אמרתי לך את זה בצחוק... בכלל לא התכוונתי לפגוע בך". חייכתי לו מהלב ואמרתי לו תודה. באמת מגיעה לו תודה על המילים שגרמו לי להבין את החיים בצורה אמיתית, על הדמעות של אמא, על הזכות שהייתה לאבא, ובעיקר על בורא עולם שאף פעם לא וויתר עליי, ונתן לי את הפתח של האור הזה שמאיר אותי עד היום הזה.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>