ידיד נפש⚡
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/7c/7b/7c7bb4119fe82f6a4c6396fa4061ab5935023275f82e1721138980d6b598d747)
##### **שתי מלחמות - נצחון חיים אחד💔**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
קוראים לי יעקב אלמליח, אני מפתח תקווה, אגב שם לא בדוי ואולי אף חלק מהקוראים מהעיר שלי יכירו אותי.
הרבה אנשים אולי זוכרים את הסיפור שלי, ואף הופעתי בתמונות באחד השנים במכירה הסינית של אחד מארגוני הסיוע המפורסמים. בכל אופן, הסיפור שלי הכה גלים אצל עשרות אלפי אנשים ברחבי הארץ. אבל כעת, ברוך ה' ובניסים גדולים, אני כותב את השורות האלו שאני נמצא במקום אחר הרב יותר טוב... אני נשוי באושר כבר חמש שנים, ואבא לשני ילדים מתוקים וחמודים.
כדי להבין את גודל הנס ואת סגירת המעגל המרגשת הזאת, אני חייב לספר לכם קצת יותר על מה שהיה לפני כן, בימים שעברתי בחושך. ימים שהכל התחיל משם.
הייתי אז ילד בכיתה ו'. למדתי בתלמוד תורה מוכר בפתח תקווה. הייתי נחשב ילד שמח במיוחד ובלטתי בזכות האנרגיות שהיו לי. הכל היה טוב ויפה החיים האירו לי פנים – וגם אני בחזרה... שום דבר לא הכין אותי למה שעתיד היה לבוא.
זה התחיל מכאבי ראש קטנים שחוזרים על עצמם במהלך כל היום. בהתחלה חשבנו שמדובר בחוסר נוזלים בגוף או עייפות. אמא שלי הייתה נותנת לי אקמול והייתי הולך לנוח. אבל הכאבים לא עצרו. הם רק הלכו והתגברו.
עברו ימים, וגם שבועות. כאבי הראש הפכו למטרידים ובלתי נסבלים. הייתי יושב בשיעור ומרגיש שמישהו דופק לי עם פטיש על הראש. לא הייתי יכול להתרכז ולשמוע טיפה של רעש מסביבי. באחד הימים ההורים שלי הבינו שזה לא כאבי ראש רגילים, והם לקחו אותו לבית חולים.
עברתי סדרת בדיקות מקיפה בראש. שסיימנו יצאתי והמתנתי עם ההורים שלי מחוץ לחדר. לאחר מספר דקות הרופא יצא ולקח את ההורים שלי לחדר צדדי. למרות שהייתי ילד קטן, רק בכיתה ו', הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. שההורים שלי יצאו מהחדר, ראיתי את העיניים של אמא שלי אדומות ומלאות בדמעות. ואבא שלי? אבא רעד בלי הפסקה... הם הושיבו אותי לידם, אבא הלך לקנות לי ממתקים ואז אמא ספרה לי על כך שאבחנו אצלי את המחלה הידועה.
מאותו רגע, החיים שלי התהפכו מהקצה אל הקצה. מילד תוסס ואנרגטי בתלמוד תורה הפכתי למטופל במחלקה האונקולוגית. הטיפולים הקשים שעברתי והכימותרפיה התחילו לאכול את הגוף שלי למרות שממילא הוא היה קטן. כל כך קטן.
אבל אם אתם שואלים אותי – איפה הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי? ובכן, היא הייתה במאבק אחר לגמרי.
הדבר שהכי הפחיד אותי, זה השיער שלי. הרופא הודיע לנו שאני עומד לאבד את השיער שלי. או במילים אחרות: להיות עם קרחת בלי שערה אחת בפנים, וכל זה ואני בגיל 12.
ההורים שלי ניסו למצוא פתרונות, אבל לא הייתה ברירה. הטיפולים הם קשים וחזקים – וממילא השיער אמור לנשור בגללם. הם המליצו לנו לגלח את הראש מראש.
תחשבו על זה. אני ילד! ילד בן 12! הולך לחזור לחברים שלו שהוא קירח. איך אפשר לחזור ככה אליהם? ויותר הלחיץ אותו המבטים. המבטים האלה של עוף מוזר בתלמוד תורה, המבטים המרחמים שמלווים עם התלחשויות מאחורי הגב.
ואני לא מתבייש לומר – שהפחד להיות שונה לפעמים אכל אותי מבפנים יותר מהפחד של המחלה עצמה. כי עם חברים ידעתי להתעסק, אבל עם רפואה – לא היה לי מושג, וכנראה שזה ישב על זה.
יומיים אחרי שהורדתי את כל השיער אצל הספר, (אחסוך ממכם את כל התהליך שעברתי אז, בשעה שהמכונה עברה מעל ראשי) ישבתי בבית בלי מצב רוח ולא רציתי לראות אף אחד בעולם. או יותר נכון: אף אחד בעולם לא עניין אותי. רק הכאב. הוא היחיד שעניין אותי. כמה שזה נשמע אבסורד, אבל זה היה המצב.
לפתע היו דפיקות בדלת של הבית. אמא רצה לדלת ופתחה אותה. בכניסה לבית עמד אחד החברים מהכיתה שלי, שמעדיף שלא אציין את שמו.
אני מסתכל עליו ולא מאמין. חשבתי שאני אולי חולם, אולי מדמיין. הזזתי את העיניים ממנו ושוב הסתכלתי ושוב ראיתי ולא האמנתי. הלם. פשוט הלם.
הוא עמד שם עם חיוך מאוזן לאוזן, הוא מחזיק בידיים שלו שקית מלאה בשוקולדים וממתקים. והראש שלו... הראש שלו היה מגולח. לא אפס כמו שהיה לי, אבל מבחינים בראש שלו שהוא שונה מכולם.
"מה עשית?", שאלתי אותו בקול רועד. חששתי לרגע שאולי הוא גם חולה, ואל תצחקו עליי – חשבתי שאולי הוא נדבק ממני.
הוא נכנס לסלון, התיישב לידי, נתן לי חיבוק ואמר לי את המילים הבאות: "חשבתי על זה שאין מצב בעולם שאתה חוזר לתלמוד תורה בזמן שאתה מרגיש שונה מכולם. החלטתי שאם אתה בלי שיער – גם אני בלי שיער".
אמא שלי ואני פרצנו בבכי. חבר שלי עשה משהו שלא חלמנו שהוא יעשה. הוא בחר לוותר על השיער שלו, רק כדי שאני לא ירגיש מוזר עם השיער שלי. לקח לי זמן לעכל את זה. להכיל את זה.
שהגענו לתלמוד תורה לא הרגשתי שאני "הילד החולה עם הקרחת". היינו שתי חברים עם קרחת. הבושה שלי כמעט נעלמה לגמרי. הצעד הגדול שהוא עשה נתן לי את הכוחות להתמודד עם המלחמה השניה שלי – שבשבילי הייתה המלחמה הראשית. המלחמה על עצמי. על הנראות שלי. על הבטחון העצמי שלי. ואין לי ספק שרק בזכות הצעד הזה גם הצלחתי להתגבר על המחלה ולהחלים ממנה לגמרי.
השנים עברו. בסיעתא דשמיא ובחסדי שמיים מרובים, החלמתי כנגד כל הסיכויים. הטיפולים הצליחו. ואם אתם תוהים? הקשר שלנו נמשך והוא אדוק במיוחד (גם ברגעים אלה ממש).
ועכשיו לסיום, הכי מרגש של הסיפור הזה.
כיום אני לא רק חבר שלו, אני גם גיסו.
כן, קראתם נכון.
לפני חמש שנים התחתנתי עם אחות של חבר שלי, וכיום יש לנו שתי ילדים מתוקים, שגם הם יגדלו על הסיפור של ההקרבה המיוחדת של דוד שלהם בשביל אבא שלהם.
את התגובות שלכם תוכלו לשלוח ליעקב במייל: [email protected]
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
##### **שתי מלחמות - נצחון חיים אחד💔**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
קוראים לי יעקב אלמליח, אני מפתח תקווה, אגב שם לא בדוי ואולי אף חלק מהקוראים מהעיר שלי יכירו אותי.
הרבה אנשים אולי זוכרים את הסיפור שלי, ואף הופעתי בתמונות באחד השנים במכירה הסינית של אחד מארגוני הסיוע המפורסמים. בכל אופן, הסיפור שלי הכה גלים אצל עשרות אלפי אנשים ברחבי הארץ. אבל כעת, ברוך ה' ובניסים גדולים, אני כותב את השורות האלו שאני נמצא במקום אחר הרב יותר טוב... אני נשוי באושר כבר חמש שנים, ואבא לשני ילדים מתוקים וחמודים.
כדי להבין את גודל הנס ואת סגירת המעגל המרגשת הזאת, אני חייב לספר לכם קצת יותר על מה שהיה לפני כן, בימים שעברתי בחושך. ימים שהכל התחיל משם.
הייתי אז ילד בכיתה ו'. למדתי בתלמוד תורה מוכר בפתח תקווה. הייתי נחשב ילד שמח במיוחד ובלטתי בזכות האנרגיות שהיו לי. הכל היה טוב ויפה החיים האירו לי פנים – וגם אני בחזרה... שום דבר לא הכין אותי למה שעתיד היה לבוא.
זה התחיל מכאבי ראש קטנים שחוזרים על עצמם במהלך כל היום. בהתחלה חשבנו שמדובר בחוסר נוזלים בגוף או עייפות. אמא שלי הייתה נותנת לי אקמול והייתי הולך לנוח. אבל הכאבים לא עצרו. הם רק הלכו והתגברו.
עברו ימים, וגם שבועות. כאבי הראש הפכו למטרידים ובלתי נסבלים. הייתי יושב בשיעור ומרגיש שמישהו דופק לי עם פטיש על הראש. לא הייתי יכול להתרכז ולשמוע טיפה של רעש מסביבי. באחד הימים ההורים שלי הבינו שזה לא כאבי ראש רגילים, והם לקחו אותו לבית חולים.
עברתי סדרת בדיקות מקיפה בראש. שסיימנו יצאתי והמתנתי עם ההורים שלי מחוץ לחדר. לאחר מספר דקות הרופא יצא ולקח את ההורים שלי לחדר צדדי. למרות שהייתי ילד קטן, רק בכיתה ו', הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. שההורים שלי יצאו מהחדר, ראיתי את העיניים של אמא שלי אדומות ומלאות בדמעות. ואבא שלי? אבא רעד בלי הפסקה... הם הושיבו אותי לידם, אבא הלך לקנות לי ממתקים ואז אמא ספרה לי על כך שאבחנו אצלי את המחלה הידועה.
מאותו רגע, החיים שלי התהפכו מהקצה אל הקצה. מילד תוסס ואנרגטי בתלמוד תורה הפכתי למטופל במחלקה האונקולוגית. הטיפולים הקשים שעברתי והכימותרפיה התחילו לאכול את הגוף שלי למרות שממילא הוא היה קטן. כל כך קטן.
אבל אם אתם שואלים אותי – איפה הייתה ההתמודדות הכי קשה שלי? ובכן, היא הייתה במאבק אחר לגמרי.
הדבר שהכי הפחיד אותי, זה השיער שלי. הרופא הודיע לנו שאני עומד לאבד את השיער שלי. או במילים אחרות: להיות עם קרחת בלי שערה אחת בפנים, וכל זה ואני בגיל 12.
ההורים שלי ניסו למצוא פתרונות, אבל לא הייתה ברירה. הטיפולים הם קשים וחזקים – וממילא השיער אמור לנשור בגללם. הם המליצו לנו לגלח את הראש מראש.
תחשבו על זה. אני ילד! ילד בן 12! הולך לחזור לחברים שלו שהוא קירח. איך אפשר לחזור ככה אליהם? ויותר הלחיץ אותו המבטים. המבטים האלה של עוף מוזר בתלמוד תורה, המבטים המרחמים שמלווים עם התלחשויות מאחורי הגב.
ואני לא מתבייש לומר – שהפחד להיות שונה לפעמים אכל אותי מבפנים יותר מהפחד של המחלה עצמה. כי עם חברים ידעתי להתעסק, אבל עם רפואה – לא היה לי מושג, וכנראה שזה ישב על זה.
יומיים אחרי שהורדתי את כל השיער אצל הספר, (אחסוך ממכם את כל התהליך שעברתי אז, בשעה שהמכונה עברה מעל ראשי) ישבתי בבית בלי מצב רוח ולא רציתי לראות אף אחד בעולם. או יותר נכון: אף אחד בעולם לא עניין אותי. רק הכאב. הוא היחיד שעניין אותי. כמה שזה נשמע אבסורד, אבל זה היה המצב.
לפתע היו דפיקות בדלת של הבית. אמא רצה לדלת ופתחה אותה. בכניסה לבית עמד אחד החברים מהכיתה שלי, שמעדיף שלא אציין את שמו.
אני מסתכל עליו ולא מאמין. חשבתי שאני אולי חולם, אולי מדמיין. הזזתי את העיניים ממנו ושוב הסתכלתי ושוב ראיתי ולא האמנתי. הלם. פשוט הלם.
הוא עמד שם עם חיוך מאוזן לאוזן, הוא מחזיק בידיים שלו שקית מלאה בשוקולדים וממתקים. והראש שלו... הראש שלו היה מגולח. לא אפס כמו שהיה לי, אבל מבחינים בראש שלו שהוא שונה מכולם.
"מה עשית?", שאלתי אותו בקול רועד. חששתי לרגע שאולי הוא גם חולה, ואל תצחקו עליי – חשבתי שאולי הוא נדבק ממני.
הוא נכנס לסלון, התיישב לידי, נתן לי חיבוק ואמר לי את המילים הבאות: "חשבתי על זה שאין מצב בעולם שאתה חוזר לתלמוד תורה בזמן שאתה מרגיש שונה מכולם. החלטתי שאם אתה בלי שיער – גם אני בלי שיער".
אמא שלי ואני פרצנו בבכי. חבר שלי עשה משהו שלא חלמנו שהוא יעשה. הוא בחר לוותר על השיער שלו, רק כדי שאני לא ירגיש מוזר עם השיער שלי. לקח לי זמן לעכל את זה. להכיל את זה.
שהגענו לתלמוד תורה לא הרגשתי שאני "הילד החולה עם הקרחת". היינו שתי חברים עם קרחת. הבושה שלי כמעט נעלמה לגמרי. הצעד הגדול שהוא עשה נתן לי את הכוחות להתמודד עם המלחמה השניה שלי – שבשבילי הייתה המלחמה הראשית. המלחמה על עצמי. על הנראות שלי. על הבטחון העצמי שלי. ואין לי ספק שרק בזכות הצעד הזה גם הצלחתי להתגבר על המחלה ולהחלים ממנה לגמרי.
השנים עברו. בסיעתא דשמיא ובחסדי שמיים מרובים, החלמתי כנגד כל הסיכויים. הטיפולים הצליחו. ואם אתם תוהים? הקשר שלנו נמשך והוא אדוק במיוחד (גם ברגעים אלה ממש).
ועכשיו לסיום, הכי מרגש של הסיפור הזה.
כיום אני לא רק חבר שלו, אני גם גיסו.
כן, קראתם נכון.
לפני חמש שנים התחתנתי עם אחות של חבר שלי, וכיום יש לנו שתי ילדים מתוקים, שגם הם יגדלו על הסיפור של ההקרבה המיוחדת של דוד שלהם בשביל אבא שלהם.
את התגובות שלכם תוכלו לשלוח ליעקב במייל: [email protected]
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>