ידיד נפש⚡
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/67/7b/677bb6fb5b6cf50422ab14b41fa30f689f1cc9c3adf54a90cace707f7350f94f)
##### **"אבא ואמא - אל תוותרו עליי. אני ילד טוב"😩**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
נולדתי וגדלתי בשכונת בית וגן הירושלמית, עם כל המשמעות של האווירה הרוחנית סביב הישיבות הרבות ובתי המדרש שממוקמים בשכונה. הורי רשמו אותי לתלמוד תורה מוכר באזור רוממה, ומשם הייתה תקוותם שאצמח ואהיה לתלמיד חכם גדול בישראל.
הייתי ילד חכם במיוחד. מה שהחברים שלי היו מבינים בשעה היה לוקח לי לא יותר מרבע שעה. בני המשפחה שלי לא פעם אמרו לי שהקליטה המהירה שלי בהבנת דברים חדשים היא משהו מיוחד ויוצא דופן.
בכיתה הדברים היו נראים קצת אחרת. בגלל שהייתי מבין את השיעורים בצורה מהירה הרגשתי שאין לי כל צורך לשמוע במשך זמן רב את המלמד שוב ושוב. זה פשוט שיעמם אותי. הרגשתי שאני מבזבז זמן. גם שלמדנו משניות ולהבדיל חשבון - הייתי מקדיש פרק זמן של כמה דקות להבנת החומר ולאחר מכן השעמום היה ממלא את הזמן שנותר לסוף השיעור.
הייתי מהילדים האלה שמעבירים פתקים עם כתב סתרים למי שיושב לידי וגורם להם לצחוק בקולי קולות. בשבילי - כל חיוך, כל מבט שהיה נוצר בזכותי - היה ניצחון ענק. כל זה רק בשבילי, כי בשביל המלמד שלי זה היה תסכול מתמשך מהדברים שהייתי עושה.
יאמר לשבחו שהוא שמר על איפוק רב בכל ההתנהלות שלו מולי. היו רגעים שהוא בחר להעלים עין באופן מודע מכל מה שמתרחש בכיתה. לעיתים הוא היה קורא לי לצאת מחוץ לכיתה והוא היה מדבר איתי, בניסיון להשפיע עליי להתנהג יפה. הוא גם הציע לי לצייר ציורים אחרי שאני מרגיש שמציתי את השיעור.
הדברים האלה, כך התברר למפרע, היו בסך הכל פלסטר עבורי. הם לא היו הפתרון הנכון שיוביל אותי להתנהג למופת בכיתה. שוב, יאמר לשבחו, הוא ניסה שוב ושוב ושוב.
***
באחד הימים עשיתי איזה שטות בכיתה. הרב החליט לשלוח אותי לבית תוך כדי שהוא מעדכן אותי שעכשיו הוא מתקשר לאמא שלי. שנכנסתי לבית ראיתי את אמא שלי בוכה וכועסת. הבנתי ששיחת הטלפון כבר נעשתה. ”אמא“, ניסיתי להשחיל מילה, אבל היא בשלה המשיכה לבכות ולא הייתה מעוניינת לשמוע את מה שיש לי להגיד.
היא בקשה ממני שאכנס לחדר ושהיא תדבר איתי בהמשך. ובאמת לאחר זמן-מה היא נכנסה אליי לחדר. חשבתי שהיא תשב לידי, חשבתי שהיא תנסה לשמוע אותי אבל היא צעקה לי את המילים הבאות: ”מה שעשרה ילדים לא עושים לי - אתה עושה לי. אין לי נחת ממך. אין. כמה תפילות השקענו בך, כמה תקוות תלינו בך, כמה חשבנו שאתה תצא ילד טוב, מצטיין ומוצלח ובסוף אתה מנפץ את הכל. התייאשתי ממך. אני כבר לא מצליחה לחנך אותך, לשנות אותך. אולי אבא יצליח. אני כבר הרמתי ידיים“.
וככה במשך מספר דקות אמא מדברת איתי בצורה חותכת, שלא משתמעת לשתי פנים. ליבי נקרע בקרבי. ראיתי את אמא בפעם הראשונה מורידה דמעות של צער.
לקח לי זמן לעכל את התחושה הזאת: אמא שלי בצער ממני. אני גורם לה סבל.
מפה לשם, כדי למלאות את הסדר יום שלי, הייתי מבלה עם החברים שלי לשכונה. והחברים האלו לא היו מהעידית שבעידית, אם אני יכנה אותם בעדינות.
במשך שבועיים ימים בכל ערב הייתי יושב בגינה השכונתית יחד עם החברים. מצאתי שם חברים שמבינים אותי, ששומעים את מה שיש לי להגיד גם בלי שאומר להם מילה. הם תמיד היו מרימים אותי גם ברגעים שעשיתי טעויות. את הרגעים האלה הייתי שומר לעצמי - ואלו היו מזמינים אותי בכל פעם מחדש לחזור אליהם ולשבת איתם.
באחד הימים אבא הודיע לי שהוא הצליח לסדר לי תלמוד תורה ושכבר מיום ראשון הקרוב אתחיל ללמוד שם. הייתי ילד בכיתה ח‘ רק לפני פחות משנה עשיתי בר מצווה - וכבר אני מוצא את עצמי ברגע שבו אני צריך להכיר חברים חדשים רגע לפני ישיבה קטנה.
לא רציתי לצער את ההורים שלי ונכנסתי לתלמוד תורה. במקביל מי שנשארו איתי בקשר רצוף - היו החברים מהשכונה. אחרי הלימודים הייתי קובע איתם נקודת וזמן מפגש והיינו יושבים עד שעות הקטנות של הלילה.
נראה לכם שהבעיות שלי נעלמו בזכות התלמוד תורה החדש? התשובה היא שלא. הייתי מוצא את עצמי הולך לתלמוד תורה רק כי אבא ביקש. הייתי מעביר את היום רק כדי להגיע למפגש הלילי של החבר‘ה.
בתלמוד תורה הבינו שאין הרבה מה לעשות איתי ולאחר שבוע של ניסיון גם הם שלחו אותי לבית. ההורים שלי כבר התייאשו, ומלבד דברים הכרחיים לחיי כגון תפילות, אוכל וכדומה הם לא היו מבקשים ממני לעשות כלום. הם רק ישבו והתפללו, ואני ישבתי והמתנתי שיבוא מישהו אחד, פעם אחת - ויבין אותי.
חיכיתי למישהו שישמע מה שיש לי לומר. שישמע ממני שאני לא ילד רע. אני ילד טוב שרוצה להצליח בחיים. אבל אני רוצה שמישהו יכווין אותי איך להתנהל נכון עם צורת החיים שלי.
עד שהוא הגיע. הרב פנחס לביא. קראתי לו המלאך בשמים. הוא הגיע בדיוק בזמן. הוא פגש אותי באחד מימי חמישי בערב זמן שיצאתי מהבית שלי לאחר עוד דו-שיח ער עם הוריי. הוא ראה שמשהו עובר עליי שאני זקוק למישהו שישמע אותי. הרב לביא, היה חבר טוב של אבא מהכולל, ובשעות הצהריים הוא היה משמש כמשגיח בישיבה לצעירים.
הוא ניגש אליי ושאל אותי אם התפללתי ערבית. השבתי לו שלא, והוא שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לתפילה. הלכתי איתו. בדרך שוחחנו וסיפרתי לו את כל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה. ובמיוחד על זה שאני תקופה ארוכה כבר לא נמצא בלימודים.
גם שהגענו לבית הכנסת הוא המתין איתי בחוץ כדי לשמוע את כל מה שיש לי לומר לו. לאחר שסיימתי לומר את דבריי. נכנסו להתפלל ערבית, שלאחריה הוא ביקש ממני שאני יבוא אליו מחר לישיבה.
למחרת בצהריים הלכתי אליו. הוא חיכה לי במשרד עם צלחת עוגיות ופחית אנרגיה מזיעה. ”אתה מוכן להתחיל ללמוד כאן ממחר בבוקר?“, שאל בהפתעה גמורה שלא ציפית לה.
חשבתי כמה רגעים ועניתי לו שאין לי בעיה לנסות. הוא לחץ את ידי לא לפני שהוא אמר לי שהוא מחכה לראות אותי מחר בבוקר בתפילה, הוא הודיע לי שהוא רוצה לסדר לי חברותא לסדר א‘.
הגעתי לבית וספרתי לאבא שלי את מה שהיה. הוא שמח עד מאוד. ובירך אותי שאצליח.
למחרת נכנסתי לתפילת שחרית בהיכל הישיבה. הרב לביא עמד בכניסה והמתין לי. הוא לקח אותי למקומי והגיש לי סידור.
לאחר התפילה הוא הכיר לי את החברותא - המגיד שיעור בכבודו ובעצמו. ישבתי ללמוד איתו בסדר א‘ ומפעם לפעם גם שוחחנו.
***
בפעם הראשונה בחיי - מצאתי מישהו שמקשיב לי ולא רק רוצה לדבר. בפעם הראשונה בחיי מצאתי רב שפשוט מאמין בי, ומחפש להריץ איתי כמה שיותר דפים במקום לחייב אותי להתמקד בקטע קצר שדי מהר הייתי מבין.
וככה במשך מספר חודשים - הרב לביא אישר לי ללמוד בצורה שהתאימה לי. הוא לא התעקש שאני ילמד באופן שלא מתאים לי. להיפך.
לאחר פחות משנה כבר נכנסתי לקצב של הישיבה. במקום להתקדם יותר בגמרא - פתחתי יותר מפרשים. במקום לעצור אחרי שהבנתי - המשכתי ללמוד דברים חדשים באותה סוגיה.
ההורים שלי קיבלו ילד חדש. ילד שתמיד רצה להיות טוב, ותמיד היה טוב - רק היה חסר לו את הרב לביא שיתן לו חיבוק ויקבל אותו איך שהוא. היה חסר לו מישהו שלא יסתכל על הכישרונות שלו כדבר הרסני - אלא כמתנת חינם טובה, שאפשר להגיע איתה למקומות רחוקים.
ברוך השם כיום אני בן שלושים, נשוי ואב לחמישה ילדים מתוקים. בשנים האחרונות אני משמש כנושא ונותן בישיבה של הרב לביא בבית וגן.
רציתי לחתום את הסיפור שלי במילים אחדות: ילד שקשה לו בלימודים - לא בהכרח ’ילד נזק‘. לעיתים כדאי לשבת איתו ולשמוע מה הסיבה שהוא מתנהג ככה. יש סיכוי גדול מאוד שתגלו שפשוט הוא היה צריך את המבוגר הזה שיראה את הכוחות שיש בו ויסביר לו איך לנווט אותם בצורה נכונה בחיים. אל תוותרו על הילד שלכם מהר כל כך. הוא יותר חכם ממה שאתם חושבים.
>**🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
##### **"אבא ואמא - אל תוותרו עליי. אני ילד טוב"😩**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
נולדתי וגדלתי בשכונת בית וגן הירושלמית, עם כל המשמעות של האווירה הרוחנית סביב הישיבות הרבות ובתי המדרש שממוקמים בשכונה. הורי רשמו אותי לתלמוד תורה מוכר באזור רוממה, ומשם הייתה תקוותם שאצמח ואהיה לתלמיד חכם גדול בישראל.
הייתי ילד חכם במיוחד. מה שהחברים שלי היו מבינים בשעה היה לוקח לי לא יותר מרבע שעה. בני המשפחה שלי לא פעם אמרו לי שהקליטה המהירה שלי בהבנת דברים חדשים היא משהו מיוחד ויוצא דופן.
בכיתה הדברים היו נראים קצת אחרת. בגלל שהייתי מבין את השיעורים בצורה מהירה הרגשתי שאין לי כל צורך לשמוע במשך זמן רב את המלמד שוב ושוב. זה פשוט שיעמם אותי. הרגשתי שאני מבזבז זמן. גם שלמדנו משניות ולהבדיל חשבון - הייתי מקדיש פרק זמן של כמה דקות להבנת החומר ולאחר מכן השעמום היה ממלא את הזמן שנותר לסוף השיעור.
הייתי מהילדים האלה שמעבירים פתקים עם כתב סתרים למי שיושב לידי וגורם להם לצחוק בקולי קולות. בשבילי - כל חיוך, כל מבט שהיה נוצר בזכותי - היה ניצחון ענק. כל זה רק בשבילי, כי בשביל המלמד שלי זה היה תסכול מתמשך מהדברים שהייתי עושה.
יאמר לשבחו שהוא שמר על איפוק רב בכל ההתנהלות שלו מולי. היו רגעים שהוא בחר להעלים עין באופן מודע מכל מה שמתרחש בכיתה. לעיתים הוא היה קורא לי לצאת מחוץ לכיתה והוא היה מדבר איתי, בניסיון להשפיע עליי להתנהג יפה. הוא גם הציע לי לצייר ציורים אחרי שאני מרגיש שמציתי את השיעור.
הדברים האלה, כך התברר למפרע, היו בסך הכל פלסטר עבורי. הם לא היו הפתרון הנכון שיוביל אותי להתנהג למופת בכיתה. שוב, יאמר לשבחו, הוא ניסה שוב ושוב ושוב.
***
באחד הימים עשיתי איזה שטות בכיתה. הרב החליט לשלוח אותי לבית תוך כדי שהוא מעדכן אותי שעכשיו הוא מתקשר לאמא שלי. שנכנסתי לבית ראיתי את אמא שלי בוכה וכועסת. הבנתי ששיחת הטלפון כבר נעשתה. ”אמא“, ניסיתי להשחיל מילה, אבל היא בשלה המשיכה לבכות ולא הייתה מעוניינת לשמוע את מה שיש לי להגיד.
היא בקשה ממני שאכנס לחדר ושהיא תדבר איתי בהמשך. ובאמת לאחר זמן-מה היא נכנסה אליי לחדר. חשבתי שהיא תשב לידי, חשבתי שהיא תנסה לשמוע אותי אבל היא צעקה לי את המילים הבאות: ”מה שעשרה ילדים לא עושים לי - אתה עושה לי. אין לי נחת ממך. אין. כמה תפילות השקענו בך, כמה תקוות תלינו בך, כמה חשבנו שאתה תצא ילד טוב, מצטיין ומוצלח ובסוף אתה מנפץ את הכל. התייאשתי ממך. אני כבר לא מצליחה לחנך אותך, לשנות אותך. אולי אבא יצליח. אני כבר הרמתי ידיים“.
וככה במשך מספר דקות אמא מדברת איתי בצורה חותכת, שלא משתמעת לשתי פנים. ליבי נקרע בקרבי. ראיתי את אמא בפעם הראשונה מורידה דמעות של צער.
לקח לי זמן לעכל את התחושה הזאת: אמא שלי בצער ממני. אני גורם לה סבל.
מפה לשם, כדי למלאות את הסדר יום שלי, הייתי מבלה עם החברים שלי לשכונה. והחברים האלו לא היו מהעידית שבעידית, אם אני יכנה אותם בעדינות.
במשך שבועיים ימים בכל ערב הייתי יושב בגינה השכונתית יחד עם החברים. מצאתי שם חברים שמבינים אותי, ששומעים את מה שיש לי להגיד גם בלי שאומר להם מילה. הם תמיד היו מרימים אותי גם ברגעים שעשיתי טעויות. את הרגעים האלה הייתי שומר לעצמי - ואלו היו מזמינים אותי בכל פעם מחדש לחזור אליהם ולשבת איתם.
באחד הימים אבא הודיע לי שהוא הצליח לסדר לי תלמוד תורה ושכבר מיום ראשון הקרוב אתחיל ללמוד שם. הייתי ילד בכיתה ח‘ רק לפני פחות משנה עשיתי בר מצווה - וכבר אני מוצא את עצמי ברגע שבו אני צריך להכיר חברים חדשים רגע לפני ישיבה קטנה.
לא רציתי לצער את ההורים שלי ונכנסתי לתלמוד תורה. במקביל מי שנשארו איתי בקשר רצוף - היו החברים מהשכונה. אחרי הלימודים הייתי קובע איתם נקודת וזמן מפגש והיינו יושבים עד שעות הקטנות של הלילה.
נראה לכם שהבעיות שלי נעלמו בזכות התלמוד תורה החדש? התשובה היא שלא. הייתי מוצא את עצמי הולך לתלמוד תורה רק כי אבא ביקש. הייתי מעביר את היום רק כדי להגיע למפגש הלילי של החבר‘ה.
בתלמוד תורה הבינו שאין הרבה מה לעשות איתי ולאחר שבוע של ניסיון גם הם שלחו אותי לבית. ההורים שלי כבר התייאשו, ומלבד דברים הכרחיים לחיי כגון תפילות, אוכל וכדומה הם לא היו מבקשים ממני לעשות כלום. הם רק ישבו והתפללו, ואני ישבתי והמתנתי שיבוא מישהו אחד, פעם אחת - ויבין אותי.
חיכיתי למישהו שישמע מה שיש לי לומר. שישמע ממני שאני לא ילד רע. אני ילד טוב שרוצה להצליח בחיים. אבל אני רוצה שמישהו יכווין אותי איך להתנהל נכון עם צורת החיים שלי.
עד שהוא הגיע. הרב פנחס לביא. קראתי לו המלאך בשמים. הוא הגיע בדיוק בזמן. הוא פגש אותי באחד מימי חמישי בערב זמן שיצאתי מהבית שלי לאחר עוד דו-שיח ער עם הוריי. הוא ראה שמשהו עובר עליי שאני זקוק למישהו שישמע אותי. הרב לביא, היה חבר טוב של אבא מהכולל, ובשעות הצהריים הוא היה משמש כמשגיח בישיבה לצעירים.
הוא ניגש אליי ושאל אותי אם התפללתי ערבית. השבתי לו שלא, והוא שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לתפילה. הלכתי איתו. בדרך שוחחנו וסיפרתי לו את כל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה. ובמיוחד על זה שאני תקופה ארוכה כבר לא נמצא בלימודים.
גם שהגענו לבית הכנסת הוא המתין איתי בחוץ כדי לשמוע את כל מה שיש לי לומר לו. לאחר שסיימתי לומר את דבריי. נכנסו להתפלל ערבית, שלאחריה הוא ביקש ממני שאני יבוא אליו מחר לישיבה.
למחרת בצהריים הלכתי אליו. הוא חיכה לי במשרד עם צלחת עוגיות ופחית אנרגיה מזיעה. ”אתה מוכן להתחיל ללמוד כאן ממחר בבוקר?“, שאל בהפתעה גמורה שלא ציפית לה.
חשבתי כמה רגעים ועניתי לו שאין לי בעיה לנסות. הוא לחץ את ידי לא לפני שהוא אמר לי שהוא מחכה לראות אותי מחר בבוקר בתפילה, הוא הודיע לי שהוא רוצה לסדר לי חברותא לסדר א‘.
הגעתי לבית וספרתי לאבא שלי את מה שהיה. הוא שמח עד מאוד. ובירך אותי שאצליח.
למחרת נכנסתי לתפילת שחרית בהיכל הישיבה. הרב לביא עמד בכניסה והמתין לי. הוא לקח אותי למקומי והגיש לי סידור.
לאחר התפילה הוא הכיר לי את החברותא - המגיד שיעור בכבודו ובעצמו. ישבתי ללמוד איתו בסדר א‘ ומפעם לפעם גם שוחחנו.
***
בפעם הראשונה בחיי - מצאתי מישהו שמקשיב לי ולא רק רוצה לדבר. בפעם הראשונה בחיי מצאתי רב שפשוט מאמין בי, ומחפש להריץ איתי כמה שיותר דפים במקום לחייב אותי להתמקד בקטע קצר שדי מהר הייתי מבין.
וככה במשך מספר חודשים - הרב לביא אישר לי ללמוד בצורה שהתאימה לי. הוא לא התעקש שאני ילמד באופן שלא מתאים לי. להיפך.
לאחר פחות משנה כבר נכנסתי לקצב של הישיבה. במקום להתקדם יותר בגמרא - פתחתי יותר מפרשים. במקום לעצור אחרי שהבנתי - המשכתי ללמוד דברים חדשים באותה סוגיה.
ההורים שלי קיבלו ילד חדש. ילד שתמיד רצה להיות טוב, ותמיד היה טוב - רק היה חסר לו את הרב לביא שיתן לו חיבוק ויקבל אותו איך שהוא. היה חסר לו מישהו שלא יסתכל על הכישרונות שלו כדבר הרסני - אלא כמתנת חינם טובה, שאפשר להגיע איתה למקומות רחוקים.
ברוך השם כיום אני בן שלושים, נשוי ואב לחמישה ילדים מתוקים. בשנים האחרונות אני משמש כנושא ונותן בישיבה של הרב לביא בבית וגן.
רציתי לחתום את הסיפור שלי במילים אחדות: ילד שקשה לו בלימודים - לא בהכרח ’ילד נזק‘. לעיתים כדאי לשבת איתו ולשמוע מה הסיבה שהוא מתנהג ככה. יש סיכוי גדול מאוד שתגלו שפשוט הוא היה צריך את המבוגר הזה שיראה את הכוחות שיש בו ויסביר לו איך לנווט אותם בצורה נכונה בחיים. אל תוותרו על הילד שלכם מהר כל כך. הוא יותר חכם ממה שאתם חושבים.
>**🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>