ידיד נפש⚡
#סיפור_לשבת
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/20/90/2090eea70b6f4748b67c047f9e2d5ced689b082c0d8aff0e04d15322b0436897)
##### יש דופק🥲
<u>**🖊️דניאל א./וימאן**</u>
הסיפור שלי מתחיל ביום רביעי, כ“ט בסיוון תשפ“ה. יום שגרתי למדי. בשעה תשע בבוקר יצאתי מביתי לכיוון מקום העבודה שלי. אשתי נותרה בבית יחד עם הבן הקטן במשפחה שלנו - יהושע לוי - אז בן שלושה חודשים. המתנתי לחבר שכל בוקר היה נוהג לאסוף אותי לעבודה. תחנה לפני העבודה הוא היה עוצר בחנות ”בייגל“ לקנות ארוחת בוקר. אני גם הייתי יורד יחד איתו לרכוש לעצמי ארוחת בוקר.
בשעה שאני ממתין להזמנה, בסביבות השעה תשע ורבע בבוקר, אני מרגיש צלצול ורטט בכיס. אני מביט על הצג ורואה שאשתי מחייגת. עניתי לשיחה, ושמעתי קול היסטרי ומבוהל עד מאוד מבעד לשפופרת.
היא מספרת לי שבזמן שהיא עזרה לבן הבכור שלנו להתארגן ללכת ללימודים, עלה בדעתה שהיא לא שמעה את התינוק זמן ממושך, והיא החליטה להכנס לחדר כדי לבדוק מה קורה איתו. היא נכנסת לחדר, והמראה היה מפחיד ומבהיל כאחד.
הוא שכב בעריסה שהוא לא מגיב ושפתיו ופניו נהפכו לצבע כחול. היו אלו רגעים של חרדה. רגעים שבהם הזמן עצר מלכת. אשתי, שהבינה מעט בענייני רפואה החלה לבצע החייאה בסיסית בעצמה תוך כדי שהיא מצלצלת אליי לספר לי את שאירע.
אני מיד מנתק את השיחה, ומצלצל לאבא שלי. אבי בעצמו חובש בארגון הצלה במשך חמש עשרה שנים. אמרתי לו: ”אבא תגיע לדירה שלי בהקדם האפשרי. אני חייב אותך שם בדחיפות“.
שאבא הגיע למקום הוא הבחין באמבולנסים ומכוניות הצלה בכל שטח הרחוב בו היה הבית שלנו. אבא הבין מיד שמדובר באירוע רציני.
בינתיים הבטתי במתרחש. ראיתי את הבן שלי שוכב על הספה ומקבל עיסויים מחברי ההצלה. אשתי באותו רגע נכנסה לרגע של פחד משתק.
היא עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. אמרתי לה: ”כל עוד הוא עדיין כאן, בבית, יש סיכוי. ארגוני ההצלה ילחמו על חייו, ואנחנו - נתפלל“.
אבא שלי נכנס לבית באותו זמן, והיה שקט מצמרר ומותח. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. קרוב לעשרים דקות הם מנסים לעשות החייאה אבל ללא הצלחה. הדופק לא חוזר. היה קשה לאמוד כמה זמן הדופק לא קיים מהרגע שבו הוא איבד את ההכרה. נכנסתי לחדר האורחים ופשוט התמוטטתי על המיטה. הדמעות זלגו מעיניי ללא יכולת לעצור אותם.
המשכתי להתפלל לבורא עולם כמה שיותר, ואז נכנסתי למטבח בחזרה. נגשתי לאבא שלי ואמרתי לו: ”אתה חייב לעשות משהו. זה הנכד שלך, אתה לא סתם עובד בארגון הצלה. אל תתייאש, תלחם על חייו. זה הנכד שלך“. אבי רק הביט בי, ושתק. המבט שלו הסביר לי את הכל.
מבט של הרס מוחלט ואי וודאות כואבת במיוחד. אבא שלי באותם רגעים כבר הבין שיש סיכוי גדול שהתינוק לא ישרוד את זה. והוא יצא מהבית - בלית ברירה - להתחיל לדאוג לשלב הבא, ליתר בטחון.
שהבנתי שאלו הם פעולותיו של אבא שלי, חזרתי מיד לחדר האורחים בריצה. ואז זה הכה אותי. נזכרתי שראיתי לא מזמן מאמר מחזק במיוחד על הנושא של המלחמות שבורא עולם מצפה מהאדם שיעמוד בהם. קראתי על כך שבורא עולם מוריד לאדם ניסיונות אך ורק כדי להוריד לו ישועות. והחלטתי לקבל על עצמי קבלה.
אמרתי לבורא עולם באותם רגעים: ”בורא עולם, העיניים שלי - הם שלך! רק שלך“. וכך המשכתי לחזור על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. קבלתי על עצמי לעבור לטלפון כשר, וכמו כן קבלתי על עצמי להשתדל לשמור על העיניים שלי שלא ירעו בשדות זרים.
באותם רגעים שמעתי צעקות מהמטבח. אבא שלי חזר מיד הבייתה, ובלי כל הבנה טבעית, ובלי שום הסבר - הדופק חזר.
כל יושבי הבית היו כל כך נרגשים, הרימו את התינוק והעבירו אותו מיד לבית החולים.
כמה ימים לאחר מכן, צוות הרופאים קיימו איתי ועם אשתי פגישה מאוד קשה. הם אמרו שאין כאן תקווה; הוא לעולם לא יגיע לכלום, לעולם לא יוכל לחבק, לצחוק, לראות, ללכת או לעשות כל דבר אחר. והם אמרו את זה בטון ברור. אבל בורא עולם החליט אחרת. יום אחרי השיחה של הרופאים איתנו, הוא התחיל כבר לנשום בכוחות עצמו, הוא צוחק, וכבר התחיל לזהות דברים שונים. וגם הראיה שלו - כי טוב! הוא מזהה צבעים, ומסוגל להחזיק את הראש למעלה.
**זה לא הילד שהרופאים דברו עליו. בכלל לא. הוא החלים בצורה ניסית ומעל לדרך הטבע. בששת החודשים האחרונים, היו לנו ביקורים בחדר המיון ובשיקום. ואני בטוח במאה אחוז שאם לא הייתי מקבל על עצמי לשמור על העיניים, ולהתחזק כמה שיותר במה שבורא עולם מצווה אותנו, שנהיה הבנים שלו בצורה הראויה ביותר - שנדאג שהעיניים שלנו יראו רק דברים טובים וכשרים - גם לא הייתי זוכה לכך שהבן שלי חזר אליי מעל לכל הציפיות ובניסים שנגלו לנגד עיניי!**
שהדברים יעמדו לרפואתו השלימה של בני אהובי יהושע לוי בן אהובה מלכה חנה ני“ו.
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/20/90/2090eea70b6f4748b67c047f9e2d5ced689b082c0d8aff0e04d15322b0436897)
##### יש דופק🥲
<u>**🖊️דניאל א./וימאן**</u>
הסיפור שלי מתחיל ביום רביעי, כ“ט בסיוון תשפ“ה. יום שגרתי למדי. בשעה תשע בבוקר יצאתי מביתי לכיוון מקום העבודה שלי. אשתי נותרה בבית יחד עם הבן הקטן במשפחה שלנו - יהושע לוי - אז בן שלושה חודשים. המתנתי לחבר שכל בוקר היה נוהג לאסוף אותי לעבודה. תחנה לפני העבודה הוא היה עוצר בחנות ”בייגל“ לקנות ארוחת בוקר. אני גם הייתי יורד יחד איתו לרכוש לעצמי ארוחת בוקר.
בשעה שאני ממתין להזמנה, בסביבות השעה תשע ורבע בבוקר, אני מרגיש צלצול ורטט בכיס. אני מביט על הצג ורואה שאשתי מחייגת. עניתי לשיחה, ושמעתי קול היסטרי ומבוהל עד מאוד מבעד לשפופרת.
היא מספרת לי שבזמן שהיא עזרה לבן הבכור שלנו להתארגן ללכת ללימודים, עלה בדעתה שהיא לא שמעה את התינוק זמן ממושך, והיא החליטה להכנס לחדר כדי לבדוק מה קורה איתו. היא נכנסת לחדר, והמראה היה מפחיד ומבהיל כאחד.
הוא שכב בעריסה שהוא לא מגיב ושפתיו ופניו נהפכו לצבע כחול. היו אלו רגעים של חרדה. רגעים שבהם הזמן עצר מלכת. אשתי, שהבינה מעט בענייני רפואה החלה לבצע החייאה בסיסית בעצמה תוך כדי שהיא מצלצלת אליי לספר לי את שאירע.
אני מיד מנתק את השיחה, ומצלצל לאבא שלי. אבי בעצמו חובש בארגון הצלה במשך חמש עשרה שנים. אמרתי לו: ”אבא תגיע לדירה שלי בהקדם האפשרי. אני חייב אותך שם בדחיפות“.
שאבא הגיע למקום הוא הבחין באמבולנסים ומכוניות הצלה בכל שטח הרחוב בו היה הבית שלנו. אבא הבין מיד שמדובר באירוע רציני.
בינתיים הבטתי במתרחש. ראיתי את הבן שלי שוכב על הספה ומקבל עיסויים מחברי ההצלה. אשתי באותו רגע נכנסה לרגע של פחד משתק.
היא עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. אמרתי לה: ”כל עוד הוא עדיין כאן, בבית, יש סיכוי. ארגוני ההצלה ילחמו על חייו, ואנחנו - נתפלל“.
אבא שלי נכנס לבית באותו זמן, והיה שקט מצמרר ומותח. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. קרוב לעשרים דקות הם מנסים לעשות החייאה אבל ללא הצלחה. הדופק לא חוזר. היה קשה לאמוד כמה זמן הדופק לא קיים מהרגע שבו הוא איבד את ההכרה. נכנסתי לחדר האורחים ופשוט התמוטטתי על המיטה. הדמעות זלגו מעיניי ללא יכולת לעצור אותם.
המשכתי להתפלל לבורא עולם כמה שיותר, ואז נכנסתי למטבח בחזרה. נגשתי לאבא שלי ואמרתי לו: ”אתה חייב לעשות משהו. זה הנכד שלך, אתה לא סתם עובד בארגון הצלה. אל תתייאש, תלחם על חייו. זה הנכד שלך“. אבי רק הביט בי, ושתק. המבט שלו הסביר לי את הכל.
מבט של הרס מוחלט ואי וודאות כואבת במיוחד. אבא שלי באותם רגעים כבר הבין שיש סיכוי גדול שהתינוק לא ישרוד את זה. והוא יצא מהבית - בלית ברירה - להתחיל לדאוג לשלב הבא, ליתר בטחון.
שהבנתי שאלו הם פעולותיו של אבא שלי, חזרתי מיד לחדר האורחים בריצה. ואז זה הכה אותי. נזכרתי שראיתי לא מזמן מאמר מחזק במיוחד על הנושא של המלחמות שבורא עולם מצפה מהאדם שיעמוד בהם. קראתי על כך שבורא עולם מוריד לאדם ניסיונות אך ורק כדי להוריד לו ישועות. והחלטתי לקבל על עצמי קבלה.
אמרתי לבורא עולם באותם רגעים: ”בורא עולם, העיניים שלי - הם שלך! רק שלך“. וכך המשכתי לחזור על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. קבלתי על עצמי לעבור לטלפון כשר, וכמו כן קבלתי על עצמי להשתדל לשמור על העיניים שלי שלא ירעו בשדות זרים.
באותם רגעים שמעתי צעקות מהמטבח. אבא שלי חזר מיד הבייתה, ובלי כל הבנה טבעית, ובלי שום הסבר - הדופק חזר.
כל יושבי הבית היו כל כך נרגשים, הרימו את התינוק והעבירו אותו מיד לבית החולים.
כמה ימים לאחר מכן, צוות הרופאים קיימו איתי ועם אשתי פגישה מאוד קשה. הם אמרו שאין כאן תקווה; הוא לעולם לא יגיע לכלום, לעולם לא יוכל לחבק, לצחוק, לראות, ללכת או לעשות כל דבר אחר. והם אמרו את זה בטון ברור. אבל בורא עולם החליט אחרת. יום אחרי השיחה של הרופאים איתנו, הוא התחיל כבר לנשום בכוחות עצמו, הוא צוחק, וכבר התחיל לזהות דברים שונים. וגם הראיה שלו - כי טוב! הוא מזהה צבעים, ומסוגל להחזיק את הראש למעלה.
**זה לא הילד שהרופאים דברו עליו. בכלל לא. הוא החלים בצורה ניסית ומעל לדרך הטבע. בששת החודשים האחרונים, היו לנו ביקורים בחדר המיון ובשיקום. ואני בטוח במאה אחוז שאם לא הייתי מקבל על עצמי לשמור על העיניים, ולהתחזק כמה שיותר במה שבורא עולם מצווה אותנו, שנהיה הבנים שלו בצורה הראויה ביותר - שנדאג שהעיניים שלנו יראו רק דברים טובים וכשרים - גם לא הייתי זוכה לכך שהבן שלי חזר אליי מעל לכל הציפיות ובניסים שנגלו לנגד עיניי!**
שהדברים יעמדו לרפואתו השלימה של בני אהובי יהושע לוי בן אהובה מלכה חנה ני“ו.
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 6px; font-size: 0.75em; color: #475569; line-height: 1.4;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">קישור לערוץ: https://yedid-nefesh.chatfree.app</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>