ידיד נפש⚡
#סיפור_לשבת
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/1d/ab/1dab88c151e6368bf8f98a579407708fd7ae391d96a1c1e969eb646689ba2999)
#### **הלב הפועם של ישי🥲**
**<u>🖊️דניאל ח.</u>**
"המצב קשה ביותר. אנחנו מזהים כמה מומים בלב!", זעק הרופא רגע אחרי תחילת הבדיקה השגרתית בבית החולים, ממש לפני השחרור המיוחל שציפינו לו.
*
לאחר בת בכורה, זכינו לשבעה בנים רצופים, תודה להשם. במוצאי שבת קודש, כ"ד בסיוון תשפ"ד, נולד בננו השביעי. השמחה הייתה גדולה בקרב בני המשפחה, והאחים המתינו בציפייה לבואנו וקשטו את הבית לקראתנו; קישוטים וציורים עיטרו את חדרי השינה, וציורים מתוקים של הילדים המתינו לנו על השולחן.
בינתיים בבית החולים - התיקים היו ארוזים, והיינו כפסע מהיציאה הביתה שמחים ומרוצים - עד שהגיעה הבדיקה השגרתית האחרונה.
פתאום, הגיעה התפנית בעלילה ששינתה את הכל.
פניו של הרופא השתנו מקצה לקצה. הוא הביט בנו במבט מודאג ואמר לי ולרעייתי: "לא ברור לי מה קורה כאן! משהו בלב לא תקין, תלכו בדחיפות לבצע אקו לב ובדיקות מעמיקות!".
באותם רגעים, הזמן כמו עצר מלכת. דקות ארוכות ומייסרות של חרדה ומתח בשעת ההמתנה מחוץ לחדר של הרופא.
שהרופא יצא מהחדר, הוא פנה אלינו ואמר: "המצב קשה וחמור ביותר. ישנם כמה מומים קשים בלב הקטן של ילדכם!".
הרופא גם דאג לא להרגיע אותנו אלא להיפך. בתוך פרק זמן של שלוש דקות, המשפט "המצב קשה מאוד" חזר על עצמו לא פחות מעשר פעמים. היה לנו קשה לקבל את הדברים.
נקראנו בדחיפות לחדרו של הפרופסור הראשי במחלקה. הוא לא ניסה לתווך לנו את המציאות בצורה רגועה יותר, אלא להיפך.
"הורים יקרים, תחליטו בהקדם, האם להתחיל סדרה ארוכה של ניתוחים", והוסיף אופציה נוספת שלא נעלה אותה מעל קורות הסיפור הזה רק הוא הוסיף שאין הרבה סיכוי עם מצב כזה מורכב.
באותם רגעים דמעות רבות זלגו מהעיניים שלנו ללא כל שליטה. למחרת ביום רביעי הוטסנו לבית החולים "שיבא - תל השומר“, מקום שמישהו הגדיר אותו פעם כראשי תיבות של "אין שום יאוש בעולם". בו בזמן שהתינוק שלנו מורדם ומונשם ומחובר למכשירים.
חשוב לי להדגיש שלא באתי בתיאורים שלי כדי חלילה להכאיב למישהו. להיפך, רציתי יחד אתכם איך באמת מתמודדים עם "משבר גדול", משבר שמפרק לרגע את כל מה שהכרתם עד עכשיו. ולכן גם אציין, שבאותו יום שלישי כאוב, היום שבו קבלנו את הבשורה הקשה, יצאנו אל הים, ואחרי שבכינו בלי סוף, הרגשנו צורך לעשות מעשה לכבוד בורא עולם - אמרנו יחד "מזמור לתודה" ו"נשמת כל חי". אילו מישהו היה רואה אותנו באותו רגע, בטח היה חושב שיצאנו מדעתנו: "הבן שלהם בטיפול נמרץ ואתם אומרים תודה?".
ידענו שכן. מותר לבכות! מותר להתפרק! אבל, וזה אבל גדול, אסור לשקוע. גמרתם לבכות? זהו! עד כאן! עכשיו מתחילים לצמוח. מתחילים להודות על הניסיון, כי הניסיון הזה הוא לא מאיזה ידיד לשעבר שעכשיו שונא אתכם חלילה, אלא מאבא רחמן ואוהב שמעמיד אותנו במבחן אנחנו יכולים לעמוד בו במאה אחוז. תמיד הזכרנו לעצמנו שלכל ניסיון יש "פג תוקף". וגם אם עכשיו רואים "שחור בעיניים", תדעו שזה הכי טוב שיכול להיות. בסוף התהליך נבין שכל רגע היה מדויק. האדם המאמין לא מחפש אשמים; הוא עושה השתדלות, ומשאיר לקב"ה לנהל את העניינים.
ובחזרה לסיפור שלנו. הרופאים אמרו לנו בפירוש: "אם הייתם מגיעים איתו הביתה, כבר לא היה את מי להציל!". הייתי צמוד למיטתו של בני תקופה ארוכה. זו הייתה תקופה של ימי חול ושבתות רצופות, ללא הפסקה, כמעט בלי אפשרות לצאת החוצה לתפילות.
בננו עבר ניתוח הצלה והתאושש לאט לאט. כעבור חודשיים חזרנו הביתה וזכינו לערוך לו ברית מילה ולקרוא שמו בישראל: "ישי".
כאשר קבעו לו ניתוח נוסף בגיל חצי שנה, עם ישראל כולו התגייס לתפילות לרפואת "ישי בן רות רבקה".
אנשים התחזקו בתפילה, שמירת שבת, תפילין, טהרת המשפחה, צניעות וכיסוי ראש. ביום הניתוח, בשעה 8:00 בבוקר, ישי נכנס לחדר עם כ-15 אנשי צוות.
בשעה 14:30 רעייתי שאלה אותי: "למה יש עיכוב? למה לא מוציאים אותו?".
אני, כדרכם של גברים, ניסיתי להרגיע, אבל הרגשה של אמא היא אינטואיציה עוצמתית. היא צדקה.
לאחר שעה ארוכה יצא הרופא, פניו אדומות וחתומות: הניתוח הסתבך, הלב הפסיק לפעום ונאלצו לבצע החייאה.
בתוך יומיים הוא עבר ניתוח נוסף ועוד שתי החייאות. ראינו ילדים במחלקה שעברו הרבה פחות ולא שרדו. והבן שלנו מעבר לכל הציפיות ובזכות האמונה החזקה - שורד וממשיך לחיות.
בחסדי שמיים, הנסיך שלנו התאושש. כיום ישי בבית, לוקח תרופות ומגיע לביקורות.
בגיל שלוש מצפה לו ניתוח נוסף, שגם ממנו נוכל להינצל. אנא, התפללו על ישי בן רות רבקה, ומי שיכול לקבל קבלה לרפואתו – נשמח מאוד! ישי בן רות רבקה בתושח"י. (לתגובות לאבא של הילד הרב יגאל: [email protected])
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 8px; font-size: 0.85em; color: #475569; line-height: 1.6;">
<strong>ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">למעבר לערוץ לחצו כאן</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>
[image-embedded#](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/1d/ab/1dab88c151e6368bf8f98a579407708fd7ae391d96a1c1e969eb646689ba2999)
#### **הלב הפועם של ישי🥲**
**<u>🖊️דניאל ח.</u>**
"המצב קשה ביותר. אנחנו מזהים כמה מומים בלב!", זעק הרופא רגע אחרי תחילת הבדיקה השגרתית בבית החולים, ממש לפני השחרור המיוחל שציפינו לו.
*
לאחר בת בכורה, זכינו לשבעה בנים רצופים, תודה להשם. במוצאי שבת קודש, כ"ד בסיוון תשפ"ד, נולד בננו השביעי. השמחה הייתה גדולה בקרב בני המשפחה, והאחים המתינו בציפייה לבואנו וקשטו את הבית לקראתנו; קישוטים וציורים עיטרו את חדרי השינה, וציורים מתוקים של הילדים המתינו לנו על השולחן.
בינתיים בבית החולים - התיקים היו ארוזים, והיינו כפסע מהיציאה הביתה שמחים ומרוצים - עד שהגיעה הבדיקה השגרתית האחרונה.
פתאום, הגיעה התפנית בעלילה ששינתה את הכל.
פניו של הרופא השתנו מקצה לקצה. הוא הביט בנו במבט מודאג ואמר לי ולרעייתי: "לא ברור לי מה קורה כאן! משהו בלב לא תקין, תלכו בדחיפות לבצע אקו לב ובדיקות מעמיקות!".
באותם רגעים, הזמן כמו עצר מלכת. דקות ארוכות ומייסרות של חרדה ומתח בשעת ההמתנה מחוץ לחדר של הרופא.
שהרופא יצא מהחדר, הוא פנה אלינו ואמר: "המצב קשה וחמור ביותר. ישנם כמה מומים קשים בלב הקטן של ילדכם!".
הרופא גם דאג לא להרגיע אותנו אלא להיפך. בתוך פרק זמן של שלוש דקות, המשפט "המצב קשה מאוד" חזר על עצמו לא פחות מעשר פעמים. היה לנו קשה לקבל את הדברים.
נקראנו בדחיפות לחדרו של הפרופסור הראשי במחלקה. הוא לא ניסה לתווך לנו את המציאות בצורה רגועה יותר, אלא להיפך.
"הורים יקרים, תחליטו בהקדם, האם להתחיל סדרה ארוכה של ניתוחים", והוסיף אופציה נוספת שלא נעלה אותה מעל קורות הסיפור הזה רק הוא הוסיף שאין הרבה סיכוי עם מצב כזה מורכב.
באותם רגעים דמעות רבות זלגו מהעיניים שלנו ללא כל שליטה. למחרת ביום רביעי הוטסנו לבית החולים "שיבא - תל השומר“, מקום שמישהו הגדיר אותו פעם כראשי תיבות של "אין שום יאוש בעולם". בו בזמן שהתינוק שלנו מורדם ומונשם ומחובר למכשירים.
חשוב לי להדגיש שלא באתי בתיאורים שלי כדי חלילה להכאיב למישהו. להיפך, רציתי יחד אתכם איך באמת מתמודדים עם "משבר גדול", משבר שמפרק לרגע את כל מה שהכרתם עד עכשיו. ולכן גם אציין, שבאותו יום שלישי כאוב, היום שבו קבלנו את הבשורה הקשה, יצאנו אל הים, ואחרי שבכינו בלי סוף, הרגשנו צורך לעשות מעשה לכבוד בורא עולם - אמרנו יחד "מזמור לתודה" ו"נשמת כל חי". אילו מישהו היה רואה אותנו באותו רגע, בטח היה חושב שיצאנו מדעתנו: "הבן שלהם בטיפול נמרץ ואתם אומרים תודה?".
ידענו שכן. מותר לבכות! מותר להתפרק! אבל, וזה אבל גדול, אסור לשקוע. גמרתם לבכות? זהו! עד כאן! עכשיו מתחילים לצמוח. מתחילים להודות על הניסיון, כי הניסיון הזה הוא לא מאיזה ידיד לשעבר שעכשיו שונא אתכם חלילה, אלא מאבא רחמן ואוהב שמעמיד אותנו במבחן אנחנו יכולים לעמוד בו במאה אחוז. תמיד הזכרנו לעצמנו שלכל ניסיון יש "פג תוקף". וגם אם עכשיו רואים "שחור בעיניים", תדעו שזה הכי טוב שיכול להיות. בסוף התהליך נבין שכל רגע היה מדויק. האדם המאמין לא מחפש אשמים; הוא עושה השתדלות, ומשאיר לקב"ה לנהל את העניינים.
ובחזרה לסיפור שלנו. הרופאים אמרו לנו בפירוש: "אם הייתם מגיעים איתו הביתה, כבר לא היה את מי להציל!". הייתי צמוד למיטתו של בני תקופה ארוכה. זו הייתה תקופה של ימי חול ושבתות רצופות, ללא הפסקה, כמעט בלי אפשרות לצאת החוצה לתפילות.
בננו עבר ניתוח הצלה והתאושש לאט לאט. כעבור חודשיים חזרנו הביתה וזכינו לערוך לו ברית מילה ולקרוא שמו בישראל: "ישי".
כאשר קבעו לו ניתוח נוסף בגיל חצי שנה, עם ישראל כולו התגייס לתפילות לרפואת "ישי בן רות רבקה".
אנשים התחזקו בתפילה, שמירת שבת, תפילין, טהרת המשפחה, צניעות וכיסוי ראש. ביום הניתוח, בשעה 8:00 בבוקר, ישי נכנס לחדר עם כ-15 אנשי צוות.
בשעה 14:30 רעייתי שאלה אותי: "למה יש עיכוב? למה לא מוציאים אותו?".
אני, כדרכם של גברים, ניסיתי להרגיע, אבל הרגשה של אמא היא אינטואיציה עוצמתית. היא צדקה.
לאחר שעה ארוכה יצא הרופא, פניו אדומות וחתומות: הניתוח הסתבך, הלב הפסיק לפעום ונאלצו לבצע החייאה.
בתוך יומיים הוא עבר ניתוח נוסף ועוד שתי החייאות. ראינו ילדים במחלקה שעברו הרבה פחות ולא שרדו. והבן שלנו מעבר לכל הציפיות ובזכות האמונה החזקה - שורד וממשיך לחיות.
בחסדי שמיים, הנסיך שלנו התאושש. כיום ישי בבית, לוקח תרופות ומגיע לביקורות.
בגיל שלוש מצפה לו ניתוח נוסף, שגם ממנו נוכל להינצל. אנא, התפללו על ישי בן רות רבקה, ומי שיכול לקבל קבלה לרפואתו – נשמח מאוד! ישי בן רות רבקה בתושח"י. (לתגובות לאבא של הילד הרב יגאל: [email protected])
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; border-top: 1px solid #cbd5e1; padding-top: 8px; font-size: 0.85em; color: #475569; line-height: 1.6;">
<strong>ידיד נפש ⚡</strong> |
<a href="https://yedid-nefesh.chatfree.app" style="color: #059669; text-decoration: none;">למעבר לערוץ לחצו כאן</a> |
🔔 הפעילו פעמון להתראות<br>
✉️ <strong>לתגובות במייל:</strong> [email protected] |
📥 <a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן</a>
</div>