ידיד נפש⚡
[image-embedded#l](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/80/b8/80b8f2055ac6874ae309bf7b6938febc65435f866e85daa93b36e8dd133d2a0b)
##### **הידיים שנתנו והידיים שלקחו💔**
<u>🖋️דניאל א.</u>
כבר כמה שבועות שאני עוקב אחרי הסיפורים שלך אני מסתפק אם לשבת ולכתוב את הסיפור הזה. הסיפור הוא לא שלי, אבל הוא כן שייך לשני חברים שלי. אפשר לומר חברים טובים שלי. לפני כמה זמן פגשתי אותם באירוע משותף ושאלתי אותם אם הם ירצו לפרסם את הסיפור שלהם, והם אמרו לי: "אם זה יעזור למישהו תכתוב...".
ובכן, החלטתי לשבת ולכתוב.
אלחנן וצביקה (שמות בדויים כמובן) היו נחשבים שתי החברים שהיו הכי קרובים אליי. גדלנו שלושתינו באותו רחוב, למדנו באותו תלמוד תורה ואפילו באותה ישיבה. אבל גם שניהם לחוד היו בקשר טוב יותר ממה שאני הייתי עם שניהם. הם למדו ביחד במשך שש שנים יום יום. שלושתנו התחתנו וגם שלושתנו נשארנו להתגורר באותה העיר. חברים לחיים – כבר אמרתי?...
עברו כבר כמה שנים כל אחד התבסס עם המשפחה שלו ולחבר שלי אלחנן כבר יש ילד בגיל שש. ילד מתוק שקראו לו אלעזר. כמעט בכל שבת אלחנן היה קופץ ביחד עם הבן שלו לצביקה. היו יושבים מדברים, שרים צוחקים ואז היו חוזרים בחזרה לבית. אלעזר הבן שלו, ממש אהב את צביקה. או "דוד צביקה" – כפי שנהגו לכנות אותו במשפחה.
עוד פרט קטן ששכחתי להוסיף שאלעזר היה תינוק רק בן שמונה חודשים, הוא נחנק מענב שאכל במהלך קידוש שהיה בבית כנסת. כולם היו בהיסטריה וגם האבא עמד משותק. מלבד צביקה שכבר היה מנוסה בקורס עזרה ראשונה ועשה לו 'היימליך' ושחרר לו את הענב. אבל זה היה עוד סיפור שרץ בשכונה. טוב מישהו שיודע עזרה ראשונה זה לא נדיר וככה זה גם נתפס בכל השכונה שלנו.
עד אותו יום שישי. שעה וחצי לפני כניסת שבת.
צביקה ירד לחנייה של הבניין כדי לקפוץ עם האוטו לקנות חלות לשבת. שכולו ממהר ולחוץ הוא התניע את הרכב ועשה רוורס.
אבל הוא פספס משהו אחד. הוא לא ראה שיש כדור שהתגלגל מאחורי הרכב, וגם הוא לא ראה את הילד שרץ אחריו. נחסוך מתיאורים קשים. אבל הצעקה של צביקה נשמעה היטב עד הרחוב השני. הילד הקטן אלעזר, נדרס ונפצע פצעים אנושים. הוא פונה לבית החולים שם כבר הרימו ידיים ובאמת לאחר שעות ספורות החליטו לקבוע את מותו.
את מה שקרה בשבועות שאחרי, קשה לי לתאר במילים וגם המילים קשות ביותר לתיאור.
צביקה לא הגיע ללוויה. הוא לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. גם החקירה במשטרה נסגרה אחרי כמה ימים בטענה נכונה שמדובר בתאונה רגילה שלנהג לא היה שום אופציה לחזות את מה שיגרם. אבל לצביקה זה לא היה משנה כלום. הוא כבר הפסיק לבוא להתפלל בבית הכנסת שהיינו רגילים, הוא כמעט לא יוצא מהבית וגם לשיחות טלפון הוא לא ענה. כלום. הלב שלו ננעל ונסגר.
אחרי כמה ימים באופן מפתיע הוא מצלצל אליי וביקש ממני להגיע אליו לבית. שהגעתי אליו הוא לא דיבר הרבה הוא הניח לי את המפתחות של הרכב ביד ואמר לי: "תמכור אותו. לא משנה לי בכמה כסף אני לא רוצה לראות אותו יותר"...
לא היה לי את האומץ למכור את הרכב. הנחתי את המפתחות של הרכב במגירה ואמרתי שאני יתפנה לטפל בזה בהמשך מתישהו. תכל'ס, הרכב נשאר עומד בחניה במשך כמעט חודש שלם. עם אבק, עלים, ושאף אחד לא נוגע בו.
ואם אתם שואלים מה עם אלחנן? כמובן שהוא קיבל את זה קשה מאוד. הבן היקיר לי אלעזר. הוא היה ילד שעשועים שלו. לכל מקום, בכל מקום הוא היה נמצא איתו. בשכונה כבר בתחילו לדבר על זה שהוא לא יסלח לו לעולם ולא שייך למחול על כזה דבר גם שזה נעשה בטעות.
שבוע לפני האזכרה של השלושים צביקה מתקשר להודיע לי שהוא גם מתכנן לעבור דירה. הוא לא יכול לצאת מהבית רק מהחשש לפגוש מישהו שקשור איכשהו לאלחנן. הוא כבר תכנן לסגור הובלה והוא רצה להפרד ממני לבינתיים עד שהתחושות שלו יחזרו לאיתנם.
באזכרת השלושים התקיים ערב עם ברכות בבית הכנסת. כמובן שצביקה לא רצה לבוא. גם שכל הזמן הזה אלחנן לוחץ עליי שאני יביא אותו בכוח הוא לא השתכנע. היה לו אפילו צד לעלות אליו לבית ולהביא אותו בכוח לאזכרה למרות כל הקושי. אבל היה לו קשה ובצדק.
במהלך הערב האבא עלה לדבר על הבן הקטן שלו. זה היה קורע לב שלא השאיר את גם לא עין אחת יבשה. הוא דיבר ודיבר במשך דקות ארוכות ואז הוא אמר את הדברים הבאים: "יש מישהו שכבר אני מחכה לפגוש ולדבר איתו. במשך שלושים יום שתקתי לא בגלל שכעסתי. חלילה. פשוט לא היה לי את המילים הנכונות מה לומר ואיך לומר.".
ואז כמובן התחילו הלחשושים והמילה צביקה נזרקה שם יותר מידי פעמים. ואז הוא המשיך לספר: "הוותיקים יותר יזכרו את הענב", הוא אומר בדמעות שליש. "באחד הקידושים שהיו בבית כנסת שאלעזר היה רק בן שמונה חודשים הוא נחנק לנו בידיים והתחיל להכחיל. אני אף פעם לא שכחתי מי היה שם ברגעים האלה. יכלנו לאבד את הילד שלנו במקום. וקיבלנו אותו במתנה גמורה לעוד שש שנים.
"בורא עולם החליט לתת לנו אותו במתנה לעוד שש שנים כמעט בזכות אותם ידיים. ושלא תטעו. הוא גם החליט אחרי שש שנים שהילד שלי ילך לעולם שכולו טוב גם בזכות אותם ידיים. כשם שבורא עולם נותן, כך גם הוא לוקח. זו מתנה שהוא הפקיד אותה בידנו ולא משנה איך היא נלקחה, משנה מי לקח אותה. וזה בורא עולם".
זה היה מחזה אחד המרגשים. אנשים שם צעקו מבכי. הלם מוחלט על המילים שהאבא בחר להגיד ברגעים הכי כואבים שלו.
היום, יותר משנה אחרי, הם חזרו ללמוד יחד. צביקה ואלחנן עוברים תהליך שיקום משותף. הכאב הראשון לאבד את הילד הכי יקר, והכאב השני של צביקה של אשמה שקשה להיות מנוהלים על ידה. ביום השנה הם גם ערכו סיום מסכת משותפת. הסיום התקיים באולם 'היכל דוד' בירושלים ממש לפני שבועות אחדים.
> 🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>
##### **הידיים שנתנו והידיים שלקחו💔**
<u>🖋️דניאל א.</u>
כבר כמה שבועות שאני עוקב אחרי הסיפורים שלך אני מסתפק אם לשבת ולכתוב את הסיפור הזה. הסיפור הוא לא שלי, אבל הוא כן שייך לשני חברים שלי. אפשר לומר חברים טובים שלי. לפני כמה זמן פגשתי אותם באירוע משותף ושאלתי אותם אם הם ירצו לפרסם את הסיפור שלהם, והם אמרו לי: "אם זה יעזור למישהו תכתוב...".
ובכן, החלטתי לשבת ולכתוב.
אלחנן וצביקה (שמות בדויים כמובן) היו נחשבים שתי החברים שהיו הכי קרובים אליי. גדלנו שלושתינו באותו רחוב, למדנו באותו תלמוד תורה ואפילו באותה ישיבה. אבל גם שניהם לחוד היו בקשר טוב יותר ממה שאני הייתי עם שניהם. הם למדו ביחד במשך שש שנים יום יום. שלושתנו התחתנו וגם שלושתנו נשארנו להתגורר באותה העיר. חברים לחיים – כבר אמרתי?...
עברו כבר כמה שנים כל אחד התבסס עם המשפחה שלו ולחבר שלי אלחנן כבר יש ילד בגיל שש. ילד מתוק שקראו לו אלעזר. כמעט בכל שבת אלחנן היה קופץ ביחד עם הבן שלו לצביקה. היו יושבים מדברים, שרים צוחקים ואז היו חוזרים בחזרה לבית. אלעזר הבן שלו, ממש אהב את צביקה. או "דוד צביקה" – כפי שנהגו לכנות אותו במשפחה.
עוד פרט קטן ששכחתי להוסיף שאלעזר היה תינוק רק בן שמונה חודשים, הוא נחנק מענב שאכל במהלך קידוש שהיה בבית כנסת. כולם היו בהיסטריה וגם האבא עמד משותק. מלבד צביקה שכבר היה מנוסה בקורס עזרה ראשונה ועשה לו 'היימליך' ושחרר לו את הענב. אבל זה היה עוד סיפור שרץ בשכונה. טוב מישהו שיודע עזרה ראשונה זה לא נדיר וככה זה גם נתפס בכל השכונה שלנו.
עד אותו יום שישי. שעה וחצי לפני כניסת שבת.
צביקה ירד לחנייה של הבניין כדי לקפוץ עם האוטו לקנות חלות לשבת. שכולו ממהר ולחוץ הוא התניע את הרכב ועשה רוורס.
אבל הוא פספס משהו אחד. הוא לא ראה שיש כדור שהתגלגל מאחורי הרכב, וגם הוא לא ראה את הילד שרץ אחריו. נחסוך מתיאורים קשים. אבל הצעקה של צביקה נשמעה היטב עד הרחוב השני. הילד הקטן אלעזר, נדרס ונפצע פצעים אנושים. הוא פונה לבית החולים שם כבר הרימו ידיים ובאמת לאחר שעות ספורות החליטו לקבוע את מותו.
את מה שקרה בשבועות שאחרי, קשה לי לתאר במילים וגם המילים קשות ביותר לתיאור.
צביקה לא הגיע ללוויה. הוא לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. גם החקירה במשטרה נסגרה אחרי כמה ימים בטענה נכונה שמדובר בתאונה רגילה שלנהג לא היה שום אופציה לחזות את מה שיגרם. אבל לצביקה זה לא היה משנה כלום. הוא כבר הפסיק לבוא להתפלל בבית הכנסת שהיינו רגילים, הוא כמעט לא יוצא מהבית וגם לשיחות טלפון הוא לא ענה. כלום. הלב שלו ננעל ונסגר.
אחרי כמה ימים באופן מפתיע הוא מצלצל אליי וביקש ממני להגיע אליו לבית. שהגעתי אליו הוא לא דיבר הרבה הוא הניח לי את המפתחות של הרכב ביד ואמר לי: "תמכור אותו. לא משנה לי בכמה כסף אני לא רוצה לראות אותו יותר"...
לא היה לי את האומץ למכור את הרכב. הנחתי את המפתחות של הרכב במגירה ואמרתי שאני יתפנה לטפל בזה בהמשך מתישהו. תכל'ס, הרכב נשאר עומד בחניה במשך כמעט חודש שלם. עם אבק, עלים, ושאף אחד לא נוגע בו.
ואם אתם שואלים מה עם אלחנן? כמובן שהוא קיבל את זה קשה מאוד. הבן היקיר לי אלעזר. הוא היה ילד שעשועים שלו. לכל מקום, בכל מקום הוא היה נמצא איתו. בשכונה כבר בתחילו לדבר על זה שהוא לא יסלח לו לעולם ולא שייך למחול על כזה דבר גם שזה נעשה בטעות.
שבוע לפני האזכרה של השלושים צביקה מתקשר להודיע לי שהוא גם מתכנן לעבור דירה. הוא לא יכול לצאת מהבית רק מהחשש לפגוש מישהו שקשור איכשהו לאלחנן. הוא כבר תכנן לסגור הובלה והוא רצה להפרד ממני לבינתיים עד שהתחושות שלו יחזרו לאיתנם.
באזכרת השלושים התקיים ערב עם ברכות בבית הכנסת. כמובן שצביקה לא רצה לבוא. גם שכל הזמן הזה אלחנן לוחץ עליי שאני יביא אותו בכוח הוא לא השתכנע. היה לו אפילו צד לעלות אליו לבית ולהביא אותו בכוח לאזכרה למרות כל הקושי. אבל היה לו קשה ובצדק.
במהלך הערב האבא עלה לדבר על הבן הקטן שלו. זה היה קורע לב שלא השאיר את גם לא עין אחת יבשה. הוא דיבר ודיבר במשך דקות ארוכות ואז הוא אמר את הדברים הבאים: "יש מישהו שכבר אני מחכה לפגוש ולדבר איתו. במשך שלושים יום שתקתי לא בגלל שכעסתי. חלילה. פשוט לא היה לי את המילים הנכונות מה לומר ואיך לומר.".
ואז כמובן התחילו הלחשושים והמילה צביקה נזרקה שם יותר מידי פעמים. ואז הוא המשיך לספר: "הוותיקים יותר יזכרו את הענב", הוא אומר בדמעות שליש. "באחד הקידושים שהיו בבית כנסת שאלעזר היה רק בן שמונה חודשים הוא נחנק לנו בידיים והתחיל להכחיל. אני אף פעם לא שכחתי מי היה שם ברגעים האלה. יכלנו לאבד את הילד שלנו במקום. וקיבלנו אותו במתנה גמורה לעוד שש שנים.
"בורא עולם החליט לתת לנו אותו במתנה לעוד שש שנים כמעט בזכות אותם ידיים. ושלא תטעו. הוא גם החליט אחרי שש שנים שהילד שלי ילך לעולם שכולו טוב גם בזכות אותם ידיים. כשם שבורא עולם נותן, כך גם הוא לוקח. זו מתנה שהוא הפקיד אותה בידנו ולא משנה איך היא נלקחה, משנה מי לקח אותה. וזה בורא עולם".
זה היה מחזה אחד המרגשים. אנשים שם צעקו מבכי. הלם מוחלט על המילים שהאבא בחר להגיד ברגעים הכי כואבים שלו.
היום, יותר משנה אחרי, הם חזרו ללמוד יחד. צביקה ואלחנן עוברים תהליך שיקום משותף. הכאב הראשון לאבד את הילד הכי יקר, והכאב השני של צביקה של אשמה שקשה להיות מנוהלים על ידה. ביום השנה הם גם ערכו סיום מסכת משותפת. הסיום התקיים באולם 'היכל דוד' בירושלים ממש לפני שבועות אחדים.
> 🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>