ידיד נפש⚡
[image-embedded#l](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/b7/a5/b7a502b49ed34f4a5fb23fcfbae8451aefc07fd196991d5e8234b2566fc1a831)
#### **כולם נגד ילד אחד💔**
/ סיפור מטלטל על חרם חברתי שהסתיים באירוע סוחט דמעות
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
אם יש דבר חשוב שלמדתי בשנים שחלפו מאז היותי ילד זה שהכאבים הכי חזקים שיכולים להיות זה לא ממכות, אלא ממילים ומימים ארוכים של בחירה לשתוק למרות שהלב כואב ושותת.
בבית ספר הייתי ילד שקט ועדין, מהסוג שבוחרים לשבת בפינה ולצייר במקום להכנס לטריגרים מול חברים. אבל בשביל מאיר ו'החבורה' שהייתה לו הפכתי לטרף קל. זה התחיל מבדיחות שנזרקו לעברי פה ושם, משם ללכלוכים מאחורי הגב והדרך הובילה לכך שעשו איתי חרם מוחלט ואכזרי. חרם ששתק אותי נפשית. עד היום הנפש שלי פצועה מזה.
במשך חודשים ארוכים שנדמו כנצח הייתי שקוף. אף חבר לא העז להתקרב אליי, וגם הכיסא לידי בשולחן נשאר בודד. אף אחד לא זרק לי גם לא בוקר טוב אחד קטן. גם לא חיוך. משהו. ממש כלום.
שהייתי יוצא להפסקה הייתי מחפש פינות מסתור בחצר כדי שלא כל הבית ספר יראו אותי עומד לבד. אה, ושכחתי להוסיף – שגם אם מישהו כן היה פונה אליי מהכיתה זה היה בשביל לעקוץ אול לצחוק או סתם להזכיר לי שאני לא שווה כלום.
עד היום אני זוכר את הרגעים שהייתי חוזר לבית זה היה בחורף. הדמעות היו חונקות אותי והייתי מתפלל מכל הלב לבורא עולם: "אבא, שמחר יהיה שינוי. שמישהו יבוא אליי רק יחייך, אפילו שלא יאמר מילה טובה"... אבל יום אחרי גם כן חזר על עצמו ממש כמו היום שלפני. החרם הזה בנה לי בנפש תחושות קשות שאני לא שווה כלום, שאין לי בכלל את הזכות הזאת להיות עם חברים.
השנים עברו, הפצע ממש לא. וזכיתי לבנות את ביתי. הזכרון השורף נשאר לי תמיד חקוק בלב. מתוך תחושה פנימית עמוקה שבערה בי רציתי אני לעזור לאנשים. החלטתי להתנדב באחד מארגוני ההצלה. הייתה לי תחושה שזה המקום שבו אני יכול לתת מעצמי את כל מה שאני יכול ולהציל את החיים של מי שיצטרך אותי.
שנה שעברה לקראת סוף חשוון, בעיצומו של חורף גשום במיוחד זה קרה.
ישבתי בבית עם אשתי שהמכשיר לפתע איתת לי שיש קריאת חירום. אישה מבוגרת התמוטטה כתוצאה מאירוע לבבי קשה בבית שנמצא כמה רחובות ממני, כך היה רשום במודעה. תוך שניות בודדות לבשתי עליי את החליפת הצלה עליתי על הרכב וטסתי במהירות לכתובת.
הגשם מסביב המשיך לרדת והכבישים היו מלאים בשלוליות ענקיות. תוך כדי הנסיעה הגלגלים של הרכב השפריצו כמות גדולה של מים על בחור שהלך בכביש. מיד הבטתי בבחור וקלטתי שמדובר בחבר מהכיתה מאיר, שגם היה גר כמה רחובות ממני. אך לא זכרתי בדיוק היכן. הזכרתי לעצמי לצלצל אליו בהמשך להתנצל כי כל שניה היא קריטית להצלת החיים של אותה מבוגרת.
הגעתי לבית תוך דקות ספורות. עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי לדירה. לנגד עיניי אני רואה אישה מבוגרת שוכבת על הרצפה שהיא ללא דופק וללא נשימה והייתה חיוורת כסיד. מיד ירדתי לרצפה והחלתי לבצע פעולות מצילות חיים. השקעתי את כל הכוחות במשך דקות ארוכות שנדמו כנצח, עד שהדופק חזר לאט לאט. בינתיים הגיעה הניידת טיפול נמרץ והיא פונתה במהירות לבית החולים שהיא במצב אנוש ולא יציב.
האירוע הסתיים כמו כל האירועים הקודמים שהיו לי. שתמיד נשארת מהם תפילה, אולי תקווה קטנה בלב שכל הפעולות שעשיתי יצליחו.
ואז זה קרה. תחזיקו טוב.
לאחר כמה שבועות אני מקבל למייל הזמנה מרגשת להשתתף במסיבת ההודיה שהמשפחה ערכה לאמא שלהם. במכתב שצירפו לי להזמנה הם כתבו לי בין היתר משפט אחד שבכיתי ממנו כמו תינוק: "האירוע הזה הוא שלך, בזכותך יש לנו אמא".
לא הותירו לי ברירות והחלטתי ללכת. שנכנסתי לאולם המדובר, קיבל את פניי הבן של אותה אישה כדי להודות לי מקרב לב. לקח לי כמה שניות לעכל, אבל בסוף עכלתי. כן זה היה הוא.
מאיר.
החבר שהכריז עליי חרם מהתלמוד תורה. הרגשתי שהדם עוד שניה בורח לי מהגוף. רציתי לברוח, לקבור את עצמי. האחת בגלל שלא דיברנו מאז כיתה ח', והשניה מהחוויה עם השלולית שהייתה באותו היום ששכחתי ממנה לגמרי. אבל מסתבר שגם הוא זיהה אותי...
"שנסעת במהירות והשפרצת עליי מים בהתחלה כעסתי וגם לא סלחתי. שעדכנו אותי על אמא שלי מאוחר יותר, גיליתי גם שזה היה אתה שהצלת לה את החיים. לא היה לי את האומץ להרים אליך טלפון ולהודות לך. גם עכשיו אני מלא בבושה", הוא אומר לי בדמעות תוך כדי שאני לוקח אותו לצד ומרגיע אותו שהכל בסדר.
הוא אוחז לי ביד והוא ממשיך לספר לי על כך שהרופאים בבית חולים אמרו למשפחה שאם אמא תחיה זה יהיה רק בזכות אותו כונן שהגיע ראשון ולא ויתר על הדופק שלה. הדקות הראשונות היו קריטיות בהחלט.
המשכנו לדבר כמה דקות ואז התפננו לשבת בשולחן. באמצע המסיבה מול כל בני המשפחה והאורחים שהגיעו מאיר עמד לדבר. הוא עמד לידי, מניח את היד שלו על הכתף שלי ושהוא מלא בדמעות הוא הסתכל עליי והזכיר את מה שהיה בילדות. היו אלו רגעים לא פשוטים בשבילי. הרגשתי שהכל צף לי מול הפנים בחזרה, ממש הרגשתי את הרגעים האלה בתור ילד. רגעים שהייתי מעדיף שלא היו קורים.
אני דברתי אחריו. ואמרתי לפני בני המשפחה שכמובן שאני סולח, אבל גם הוספתי לומר שאם לא הייתי עובר את אותם ימים ספק אם הייתי כיום מתנדב בהצלה. זה היה עבורי תפקיד שמגיע לרפאות אותי יותר מאשר אני מרפא אנשים אחרים.
המפגש היה מרגש ללא ספק. הדמעות שהיו שם היו יכולות למלאות ימים ונהרות. אבל כמה מילים ממני לכל מי שחווה אי פעם חרם חברתי, או כל מי שחלילה חושב להתעסק בכזה דבר:
חרם חברתי זה הפצע הכי כואב שיכול להיות בחיים. לא משנה אם זה במילים או בשתיקות. אם זה בחיוך מקניט, או בצחוק מזלזל. כל מה שהוא נראה ככנופיה מול ילד קטן – זה רצח לכל דבר. אין הבדל בין רצח הנפש לרצח הגוף. ויודעים מה? רצח הנפש יותר כואבת מרצח הגוף, כי אתה ממשיך לחיות עם אותם כאבים לאורך שנים.
הסיפור שלי הוא תזכורת שכל נשמה בעולם היא עולם ומלואו. אנחנו לא יודעים איזה תפקיד ואיזה מסלול נגזר לנו משמים, אבל ללא ספק אנחנו מחוייבים להזהר בכבוד של כל אדם. להרבות אהבה ורגישות, חמלה ואמפתיה.
אל תתעסקו עם נפשות רכות של ילדים. תחשבו קדימה.
>**🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>
#### **כולם נגד ילד אחד💔**
/ סיפור מטלטל על חרם חברתי שהסתיים באירוע סוחט דמעות
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
אם יש דבר חשוב שלמדתי בשנים שחלפו מאז היותי ילד זה שהכאבים הכי חזקים שיכולים להיות זה לא ממכות, אלא ממילים ומימים ארוכים של בחירה לשתוק למרות שהלב כואב ושותת.
בבית ספר הייתי ילד שקט ועדין, מהסוג שבוחרים לשבת בפינה ולצייר במקום להכנס לטריגרים מול חברים. אבל בשביל מאיר ו'החבורה' שהייתה לו הפכתי לטרף קל. זה התחיל מבדיחות שנזרקו לעברי פה ושם, משם ללכלוכים מאחורי הגב והדרך הובילה לכך שעשו איתי חרם מוחלט ואכזרי. חרם ששתק אותי נפשית. עד היום הנפש שלי פצועה מזה.
במשך חודשים ארוכים שנדמו כנצח הייתי שקוף. אף חבר לא העז להתקרב אליי, וגם הכיסא לידי בשולחן נשאר בודד. אף אחד לא זרק לי גם לא בוקר טוב אחד קטן. גם לא חיוך. משהו. ממש כלום.
שהייתי יוצא להפסקה הייתי מחפש פינות מסתור בחצר כדי שלא כל הבית ספר יראו אותי עומד לבד. אה, ושכחתי להוסיף – שגם אם מישהו כן היה פונה אליי מהכיתה זה היה בשביל לעקוץ אול לצחוק או סתם להזכיר לי שאני לא שווה כלום.
עד היום אני זוכר את הרגעים שהייתי חוזר לבית זה היה בחורף. הדמעות היו חונקות אותי והייתי מתפלל מכל הלב לבורא עולם: "אבא, שמחר יהיה שינוי. שמישהו יבוא אליי רק יחייך, אפילו שלא יאמר מילה טובה"... אבל יום אחרי גם כן חזר על עצמו ממש כמו היום שלפני. החרם הזה בנה לי בנפש תחושות קשות שאני לא שווה כלום, שאין לי בכלל את הזכות הזאת להיות עם חברים.
השנים עברו, הפצע ממש לא. וזכיתי לבנות את ביתי. הזכרון השורף נשאר לי תמיד חקוק בלב. מתוך תחושה פנימית עמוקה שבערה בי רציתי אני לעזור לאנשים. החלטתי להתנדב באחד מארגוני ההצלה. הייתה לי תחושה שזה המקום שבו אני יכול לתת מעצמי את כל מה שאני יכול ולהציל את החיים של מי שיצטרך אותי.
שנה שעברה לקראת סוף חשוון, בעיצומו של חורף גשום במיוחד זה קרה.
ישבתי בבית עם אשתי שהמכשיר לפתע איתת לי שיש קריאת חירום. אישה מבוגרת התמוטטה כתוצאה מאירוע לבבי קשה בבית שנמצא כמה רחובות ממני, כך היה רשום במודעה. תוך שניות בודדות לבשתי עליי את החליפת הצלה עליתי על הרכב וטסתי במהירות לכתובת.
הגשם מסביב המשיך לרדת והכבישים היו מלאים בשלוליות ענקיות. תוך כדי הנסיעה הגלגלים של הרכב השפריצו כמות גדולה של מים על בחור שהלך בכביש. מיד הבטתי בבחור וקלטתי שמדובר בחבר מהכיתה מאיר, שגם היה גר כמה רחובות ממני. אך לא זכרתי בדיוק היכן. הזכרתי לעצמי לצלצל אליו בהמשך להתנצל כי כל שניה היא קריטית להצלת החיים של אותה מבוגרת.
הגעתי לבית תוך דקות ספורות. עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי לדירה. לנגד עיניי אני רואה אישה מבוגרת שוכבת על הרצפה שהיא ללא דופק וללא נשימה והייתה חיוורת כסיד. מיד ירדתי לרצפה והחלתי לבצע פעולות מצילות חיים. השקעתי את כל הכוחות במשך דקות ארוכות שנדמו כנצח, עד שהדופק חזר לאט לאט. בינתיים הגיעה הניידת טיפול נמרץ והיא פונתה במהירות לבית החולים שהיא במצב אנוש ולא יציב.
האירוע הסתיים כמו כל האירועים הקודמים שהיו לי. שתמיד נשארת מהם תפילה, אולי תקווה קטנה בלב שכל הפעולות שעשיתי יצליחו.
ואז זה קרה. תחזיקו טוב.
לאחר כמה שבועות אני מקבל למייל הזמנה מרגשת להשתתף במסיבת ההודיה שהמשפחה ערכה לאמא שלהם. במכתב שצירפו לי להזמנה הם כתבו לי בין היתר משפט אחד שבכיתי ממנו כמו תינוק: "האירוע הזה הוא שלך, בזכותך יש לנו אמא".
לא הותירו לי ברירות והחלטתי ללכת. שנכנסתי לאולם המדובר, קיבל את פניי הבן של אותה אישה כדי להודות לי מקרב לב. לקח לי כמה שניות לעכל, אבל בסוף עכלתי. כן זה היה הוא.
מאיר.
החבר שהכריז עליי חרם מהתלמוד תורה. הרגשתי שהדם עוד שניה בורח לי מהגוף. רציתי לברוח, לקבור את עצמי. האחת בגלל שלא דיברנו מאז כיתה ח', והשניה מהחוויה עם השלולית שהייתה באותו היום ששכחתי ממנה לגמרי. אבל מסתבר שגם הוא זיהה אותי...
"שנסעת במהירות והשפרצת עליי מים בהתחלה כעסתי וגם לא סלחתי. שעדכנו אותי על אמא שלי מאוחר יותר, גיליתי גם שזה היה אתה שהצלת לה את החיים. לא היה לי את האומץ להרים אליך טלפון ולהודות לך. גם עכשיו אני מלא בבושה", הוא אומר לי בדמעות תוך כדי שאני לוקח אותו לצד ומרגיע אותו שהכל בסדר.
הוא אוחז לי ביד והוא ממשיך לספר לי על כך שהרופאים בבית חולים אמרו למשפחה שאם אמא תחיה זה יהיה רק בזכות אותו כונן שהגיע ראשון ולא ויתר על הדופק שלה. הדקות הראשונות היו קריטיות בהחלט.
המשכנו לדבר כמה דקות ואז התפננו לשבת בשולחן. באמצע המסיבה מול כל בני המשפחה והאורחים שהגיעו מאיר עמד לדבר. הוא עמד לידי, מניח את היד שלו על הכתף שלי ושהוא מלא בדמעות הוא הסתכל עליי והזכיר את מה שהיה בילדות. היו אלו רגעים לא פשוטים בשבילי. הרגשתי שהכל צף לי מול הפנים בחזרה, ממש הרגשתי את הרגעים האלה בתור ילד. רגעים שהייתי מעדיף שלא היו קורים.
אני דברתי אחריו. ואמרתי לפני בני המשפחה שכמובן שאני סולח, אבל גם הוספתי לומר שאם לא הייתי עובר את אותם ימים ספק אם הייתי כיום מתנדב בהצלה. זה היה עבורי תפקיד שמגיע לרפאות אותי יותר מאשר אני מרפא אנשים אחרים.
המפגש היה מרגש ללא ספק. הדמעות שהיו שם היו יכולות למלאות ימים ונהרות. אבל כמה מילים ממני לכל מי שחווה אי פעם חרם חברתי, או כל מי שחלילה חושב להתעסק בכזה דבר:
חרם חברתי זה הפצע הכי כואב שיכול להיות בחיים. לא משנה אם זה במילים או בשתיקות. אם זה בחיוך מקניט, או בצחוק מזלזל. כל מה שהוא נראה ככנופיה מול ילד קטן – זה רצח לכל דבר. אין הבדל בין רצח הנפש לרצח הגוף. ויודעים מה? רצח הנפש יותר כואבת מרצח הגוף, כי אתה ממשיך לחיות עם אותם כאבים לאורך שנים.
הסיפור שלי הוא תזכורת שכל נשמה בעולם היא עולם ומלואו. אנחנו לא יודעים איזה תפקיד ואיזה מסלול נגזר לנו משמים, אבל ללא ספק אנחנו מחוייבים להזהר בכבוד של כל אדם. להרבות אהבה ורגישות, חמלה ואמפתיה.
אל תתעסקו עם נפשות רכות של ילדים. תחשבו קדימה.
>**🔥הסיפור נשלח על ידי אחד הגולשים. מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>