ידיד נפש⚡
[image-embedded#l](https://hel1.your-objectstorage.com/chatfree-yedid-nefsh/64/a1/64a1bc4b572f7006559229bf214388d90ddab6b1f6b486114bc039978f9521da)
#### **אמא (צולעת) יש רק אחת😭**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
בתור ילד הדבר שהכי חששתי ממנו היה המבטים של האנשים ברחוב. ואנשים לא היו מביטים סתם, לכן גם החשש והבושה לא היו סתם.
אמא שלי סבלה מצליעה ברגליים בצורה קשה. במיוחד מרגל ימין שהיא הייתה נגררת אחריה בצורה קשה וכמעט בלתי אפשרית. כל צעד שלה, היה מצריך להוציא ממנה כוחות ואנרגיות. בשנים הראשונות שלי בתלמוד תורה אני אפילו זוכר את החברים שלי מסתכלים עליה שהיא מגיעה לקחת אותי. מסתכלים ומתלחששים. הדבר שהכי קרע אותי זה החיוכים האלו מאחורי הגב דקה אחרי שהתקדמתי עם אמא שלי. זה פגע לי עמוק בנפש.
עם השנים ככל שגדלתי הבושה גדלה יחד איתי. הפכתי, באשמתי או שלא, לילד שמתבייש באמא שלו.
לא טעיתם. קראתם נכון. ילד קטן שמתבייש בזה שהאמא הזאת היא שלו.
אני זוכר איך זה התחיל להתפרץ אצלי בעיקר באותם ימים שהיא הייתה לוקחת אותי לתלמוד תורה. הייתי מתחנן אליה בבכי שאני לא רוצה שהיא תבוא איתי כי אני מסתדר לבד.
אמא לא הייתה מסכימה לי, אז היא הייתה הולכת איתי ואני הייתי מתקדם כמה צעדים לפניה, כאילו אין לי כל קשר אליה. מלבד זה שכל הדרך אני מתפלל שאני לא יפגוש באף חבר שמכיר אותי. שחלילה לא יהיו לי בושות.
אמא ראתה את הכל. היא הרגישה את הכל.
היא ראתה איך אני מפחד לתת לה יד, איך אני מפחד שיראו שאני קשור אליה. כל פעם היא הייתה מסתכלת עליי מחייכת חיוך מאולץ, ועד היום אני זוכר את זה שהיא הייתה מלטפת לי את הראש והייתה אומרת לי: "זה בסדר... אני מבינה אותך. העיקר שאתה תהיה שמח ולא תתבייש". וככה זה היה חוזר על עצמו כל פעם מחדש.
שגדלתי החיים הפכו פחות מאתגרים ומביכים כי כבר גדלים ומבינים את החיים. אבל הבושות שהיו לי כילד ליוו אותי עד אותם ימים. זה משהו שלא ירפה ממני לעולם. גם הצורה שבה התנהגתי וגם ההרגשות האלו באותם ימים.
נכנסתי לישיבה קטנה ולאחריה לישיבה גדולה. הייתי נחשב בחור מוצלח, אהוב על החברים ועל הרבנים בישיבה ובאחד הימים גם התארסתי בשעה טובה. לא ארחיב יותר מידי על אותם ימים וברשותכם אני ידלג ישר ללילה אחד ששינה לי את החיים.
הלילה שלפני החתונה.
הבית כולו היה על גלגלים. ההתרגשות הייתה בשיאה, הטלפונים לא הפסיקו לצלצל במשך כל היום. לקראת עשר בלילה נכנסתי לחדר לנוח מעט, האמנתי שאני לא אצליח להרדם הייתי מתוח ונרגש לקראת היום הגדול בחיי... אבל פתאום אני שומע את אמא שלי מגיעה לכיוון החדר.
אמא נכנסת לחדר. היא צעדה לאט כשהיא צולעת והחזיקה ביד ניילונית עם דף בצבע צהוב שנראה שעבר עליו כמה שנים. היא שאלה אותי אם היא מפריעה לי, כמובן שאמרתי לה שלא. הייתי בטוח שלא משנה מה יהיה תוכן השיחה, מהשיחה הזאת ייצאו רק דמעות.
היא ישבה לידה והתחילה להוריד דמעות. תוך כדי שהיא פותחת את הניילונית כדי להוציא את הדף היא אומרת לי: "אתה מחר הולך לעמוד מתחת החופה, בונה בית נאמן בישראל", היא אומרת לי בקול רועד, "יש משהו שחיכיתי כמעט עשרים ושלוש שנה לספר לך. חיכיתי שתגיע לגיל הבוגר הזה כדי שתדע איך לקבל ולשמוע את זה".
לרגע נהפכתי לדרוך. אמא כבר הייתה עם דמעות, אבל אני הייתי עם שתיקה. מתח. מנסה להבין מה קורה פה. או יותר נכון: מה הולך לקרות פה.
היא מוציאה את הדף שהיה נראה במבט ראשון כמסמך רפואי חתום.
"לפני שנולדת", היא מספרת והדמעות כבר יצאו לבד בלי שהיא הצליחה לעצור אותם, "עברתי סיבוך רפואי קשה מאוד ברגליים בעקבות קרישי דם שהסתבכו. הרופאים הגדולים שישבו ביחד על הבדיקות שלי אמרו לי: "אם תבחרי להביא את הילד הזה לעולם הנזק לרגלים שלך יהיה בלתי הפיך". אני ניסיתי לשאול אותו מה כוונתו, והוא המשיך: "את תאבדי את היכולת ללכת בצורה נורמטיבית וזה בלי כל הכאבים שיתלוו במשך החיים". ניסו להפעיל עליי גם לחץ פסיכולוגי שזה אפילו גובל בפיקוח נפש עבורי.
"אני ואבא כמעט והתעלפנו. היינו בהלם מוחלט. הלכנו מיד לגדולי הדור וגם התפללתי מכל הלב לפני בורא עולם ואמרתי לו: 'אבא שבשמים אני רוצה את הילד הזה. תתן לי אותו. לא אכפת לי מה יהיה עם הרגליים שלי, רק תיתן לי את הזכות לגדל אותו, לראות אותו לומד תורה, לראות אותו עומד תחת החופה'. בורא עולם שמע את התפילות שלי, והנה ברוך השם נולדת בריא ושלם".
בשלב הזה גם אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אבל אמא מיד המשיכה לספר לי: "אני יודעת", היא מספרת לי בקול שבור, "אני יודעת כמה התביישת בי שהיית ילד. ראיתי איך הלכת כמה צעדים לפניי ברחוב. ראיתי איך לא רצית שאני יקח אותך לתלמוד תורה. ראיתי איך לא הסכמת לצאת איתי לפארקים ולגינות כי התביישת שאמא שלך צולעת.
"בכל פעם שזה קרה הלב שלי נקרע לחתיכות. וזה לא בגלל שנפגעתי ממך, חס וחלילה, אלא בגלל הצער והבושה שנגרמו לך בכללי. אבל אני יכולה להבטיח לך שבכל פעם שהייתי רואה את הגב שלך שהיית הולך לפניי ברחוב הייתי מברכת אותך מכל הלב והודתי לבורא עולם על כל צעד שאתה הולך. הייתי גאה בזה שהרגליים שלי נפגעו רק כדי שהרגליים שלך יהיו יכולות לרוץ ללמוד תורה".
הרגשתי כאילו פטיש מאה קילו נפל על הראש שלי. כל הילדות שלי, כל מה שסחבתי על עצמי, כל הבושה, כל הרגעים שברחתי – הכל צף באותו רגע. ושזה צף גם הבכי יוצא בחוסר מעצורים. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בקשתי מאמא סליחה, אבל היא בקשה שאני יפסיק עם זה כי מעולם היא לא נפגעה ממני, והיא חזרה שוב ושוב על זה שהיא קבלה את הכל באהבה. "העיקר שאתה בריא", חזרה שוב ושוב.
למחרת, אחרי שהסתיימה החופה יצאתי ללוות את אמא בחזרה לאולם. הפעם שאני יחד עם רעייתי.
אבל היה עוד משהו. צעדתי בקצב שלה. לא מיהרתי לעקוף אותה או לחכות לה. הלכתי איתה בראש מורם ולראשונה גם בגאווה והכרת הטוב שאני לא יודע לאמוד אותה. סוף סוף, אני יודע שכל החיים שלי כאן בזכות אותה החלטה, בזכות אותו סבל שהיא לקחה על עצמה באהבה. אהבה בלתי נתפסת של אמא.
אמא יש רק אחת.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>
#### **אמא (צולעת) יש רק אחת😭**
<u>**🖋️דניאל א.**</u>
בתור ילד הדבר שהכי חששתי ממנו היה המבטים של האנשים ברחוב. ואנשים לא היו מביטים סתם, לכן גם החשש והבושה לא היו סתם.
אמא שלי סבלה מצליעה ברגליים בצורה קשה. במיוחד מרגל ימין שהיא הייתה נגררת אחריה בצורה קשה וכמעט בלתי אפשרית. כל צעד שלה, היה מצריך להוציא ממנה כוחות ואנרגיות. בשנים הראשונות שלי בתלמוד תורה אני אפילו זוכר את החברים שלי מסתכלים עליה שהיא מגיעה לקחת אותי. מסתכלים ומתלחששים. הדבר שהכי קרע אותי זה החיוכים האלו מאחורי הגב דקה אחרי שהתקדמתי עם אמא שלי. זה פגע לי עמוק בנפש.
עם השנים ככל שגדלתי הבושה גדלה יחד איתי. הפכתי, באשמתי או שלא, לילד שמתבייש באמא שלו.
לא טעיתם. קראתם נכון. ילד קטן שמתבייש בזה שהאמא הזאת היא שלו.
אני זוכר איך זה התחיל להתפרץ אצלי בעיקר באותם ימים שהיא הייתה לוקחת אותי לתלמוד תורה. הייתי מתחנן אליה בבכי שאני לא רוצה שהיא תבוא איתי כי אני מסתדר לבד.
אמא לא הייתה מסכימה לי, אז היא הייתה הולכת איתי ואני הייתי מתקדם כמה צעדים לפניה, כאילו אין לי כל קשר אליה. מלבד זה שכל הדרך אני מתפלל שאני לא יפגוש באף חבר שמכיר אותי. שחלילה לא יהיו לי בושות.
אמא ראתה את הכל. היא הרגישה את הכל.
היא ראתה איך אני מפחד לתת לה יד, איך אני מפחד שיראו שאני קשור אליה. כל פעם היא הייתה מסתכלת עליי מחייכת חיוך מאולץ, ועד היום אני זוכר את זה שהיא הייתה מלטפת לי את הראש והייתה אומרת לי: "זה בסדר... אני מבינה אותך. העיקר שאתה תהיה שמח ולא תתבייש". וככה זה היה חוזר על עצמו כל פעם מחדש.
שגדלתי החיים הפכו פחות מאתגרים ומביכים כי כבר גדלים ומבינים את החיים. אבל הבושות שהיו לי כילד ליוו אותי עד אותם ימים. זה משהו שלא ירפה ממני לעולם. גם הצורה שבה התנהגתי וגם ההרגשות האלו באותם ימים.
נכנסתי לישיבה קטנה ולאחריה לישיבה גדולה. הייתי נחשב בחור מוצלח, אהוב על החברים ועל הרבנים בישיבה ובאחד הימים גם התארסתי בשעה טובה. לא ארחיב יותר מידי על אותם ימים וברשותכם אני ידלג ישר ללילה אחד ששינה לי את החיים.
הלילה שלפני החתונה.
הבית כולו היה על גלגלים. ההתרגשות הייתה בשיאה, הטלפונים לא הפסיקו לצלצל במשך כל היום. לקראת עשר בלילה נכנסתי לחדר לנוח מעט, האמנתי שאני לא אצליח להרדם הייתי מתוח ונרגש לקראת היום הגדול בחיי... אבל פתאום אני שומע את אמא שלי מגיעה לכיוון החדר.
אמא נכנסת לחדר. היא צעדה לאט כשהיא צולעת והחזיקה ביד ניילונית עם דף בצבע צהוב שנראה שעבר עליו כמה שנים. היא שאלה אותי אם היא מפריעה לי, כמובן שאמרתי לה שלא. הייתי בטוח שלא משנה מה יהיה תוכן השיחה, מהשיחה הזאת ייצאו רק דמעות.
היא ישבה לידה והתחילה להוריד דמעות. תוך כדי שהיא פותחת את הניילונית כדי להוציא את הדף היא אומרת לי: "אתה מחר הולך לעמוד מתחת החופה, בונה בית נאמן בישראל", היא אומרת לי בקול רועד, "יש משהו שחיכיתי כמעט עשרים ושלוש שנה לספר לך. חיכיתי שתגיע לגיל הבוגר הזה כדי שתדע איך לקבל ולשמוע את זה".
לרגע נהפכתי לדרוך. אמא כבר הייתה עם דמעות, אבל אני הייתי עם שתיקה. מתח. מנסה להבין מה קורה פה. או יותר נכון: מה הולך לקרות פה.
היא מוציאה את הדף שהיה נראה במבט ראשון כמסמך רפואי חתום.
"לפני שנולדת", היא מספרת והדמעות כבר יצאו לבד בלי שהיא הצליחה לעצור אותם, "עברתי סיבוך רפואי קשה מאוד ברגליים בעקבות קרישי דם שהסתבכו. הרופאים הגדולים שישבו ביחד על הבדיקות שלי אמרו לי: "אם תבחרי להביא את הילד הזה לעולם הנזק לרגלים שלך יהיה בלתי הפיך". אני ניסיתי לשאול אותו מה כוונתו, והוא המשיך: "את תאבדי את היכולת ללכת בצורה נורמטיבית וזה בלי כל הכאבים שיתלוו במשך החיים". ניסו להפעיל עליי גם לחץ פסיכולוגי שזה אפילו גובל בפיקוח נפש עבורי.
"אני ואבא כמעט והתעלפנו. היינו בהלם מוחלט. הלכנו מיד לגדולי הדור וגם התפללתי מכל הלב לפני בורא עולם ואמרתי לו: 'אבא שבשמים אני רוצה את הילד הזה. תתן לי אותו. לא אכפת לי מה יהיה עם הרגליים שלי, רק תיתן לי את הזכות לגדל אותו, לראות אותו לומד תורה, לראות אותו עומד תחת החופה'. בורא עולם שמע את התפילות שלי, והנה ברוך השם נולדת בריא ושלם".
בשלב הזה גם אני לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אבל אמא מיד המשיכה לספר לי: "אני יודעת", היא מספרת לי בקול שבור, "אני יודעת כמה התביישת בי שהיית ילד. ראיתי איך הלכת כמה צעדים לפניי ברחוב. ראיתי איך לא רצית שאני יקח אותך לתלמוד תורה. ראיתי איך לא הסכמת לצאת איתי לפארקים ולגינות כי התביישת שאמא שלך צולעת.
"בכל פעם שזה קרה הלב שלי נקרע לחתיכות. וזה לא בגלל שנפגעתי ממך, חס וחלילה, אלא בגלל הצער והבושה שנגרמו לך בכללי. אבל אני יכולה להבטיח לך שבכל פעם שהייתי רואה את הגב שלך שהיית הולך לפניי ברחוב הייתי מברכת אותך מכל הלב והודתי לבורא עולם על כל צעד שאתה הולך. הייתי גאה בזה שהרגליים שלי נפגעו רק כדי שהרגליים שלך יהיו יכולות לרוץ ללמוד תורה".
הרגשתי כאילו פטיש מאה קילו נפל על הראש שלי. כל הילדות שלי, כל מה שסחבתי על עצמי, כל הבושה, כל הרגעים שברחתי – הכל צף באותו רגע. ושזה צף גם הבכי יוצא בחוסר מעצורים. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בקשתי מאמא סליחה, אבל היא בקשה שאני יפסיק עם זה כי מעולם היא לא נפגעה ממני, והיא חזרה שוב ושוב על זה שהיא קבלה את הכל באהבה. "העיקר שאתה בריא", חזרה שוב ושוב.
למחרת, אחרי שהסתיימה החופה יצאתי ללוות את אמא בחזרה לאולם. הפעם שאני יחד עם רעייתי.
אבל היה עוד משהו. צעדתי בקצב שלה. לא מיהרתי לעקוף אותה או לחכות לה. הלכתי איתה בראש מורם ולראשונה גם בגאווה והכרת הטוב שאני לא יודע לאמוד אותה. סוף סוף, אני יודע שכל החיים שלי כאן בזכות אותה החלטה, בזכות אותו סבל שהיא לקחה על עצמה באהבה. אהבה בלתי נתפסת של אמא.
אמא יש רק אחת.
>**🔥מעוניינים שסיפור החיים שלכם יופיע כאן וירגש אלפים? שלחו מייל ל: [email protected]**
---
<div style="font-family: 'Google Sans', sans-serif; direction: rtl; text-align: right; font-size: 0.85em; color: #334155; line-height: 1.25; display: inline-block; max-width: 100%; margin-top: 16px;">
<div style="border-top: 1px solid #1e293b; box-shadow: 0 -1px 3px rgba(0, 0, 0, 0.08); padding-top: 6px; margin-bottom: 3px;">
<strong>ערוץ ידיד נפש ⚡</strong> | <a href="https://yedid-nefesh.com/" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: 500;">yedid-nefesh.com</a> | שתפו אותנו 🫶
</div>
<div>
<a href="https://docs.google.com/forms/d/1w14TWMou8ojjHW1iR7HgnvJeKARjoacgq_MnwaelRAQ/viewform" style="color: #059669; text-decoration: none; font-weight: bold;">להצטרפות למהדורת המייל השבועית – לחצו כאן ↗️</a>
</div>
<div style="font-size: 0.78em; color: #64748b; margin-top: 2px;">
✉️ לתגובות במייל: [email protected]
</div>
</div>